<h1>אבודרהם</h1>
<h2>דף ד:</h2>
וכתב אבן הירחי למאן דאמר תפלת ערבית חובה ובעי למסמך גאולה לתפלה אמרינן בפ"ק דברכות כיון דתקינו רבנן למימר השכיבנו בגאולה כגאולה אריכתא דמיא הטעם הוא דבהשכיבנו יש בה ופרוס עלינו סוכת שלומך שהוא לשון גאולה כמו (יחז' טז, ח) ואפרוש [כנפי] עליך. וכתיב (רות ג, ט) ופרשת כנפיך על אמתך כי גואל אתה. והראב"ד כ' דהיינו טעמא דעבידנא גאולה אריכתא בערבית יותר משחרית משום דמחצות הלילה התחילה גאולת מצרים ונמשכה עד הבקר (ברכות ט, א) והוי אריכתא אבל גאולת הבקר תיכף הוי וכי תקינו השכיבנו כדי לשמרם מן השטן המשחית במצרים שנאמר בה שבור שטן מלפנינו וכו' ואע"ג דאוקימו בה ברוך ה' לעולם אע"פ שאינו מן השכיבנו משום דהא גופיה כנגד תפלה תקנוהו כשאדם בא עיף מן השדה ואינו יכול להתפלל מתפלל ההיא תפלה דאית בה י"ח הזכרות כנגד שמונה עשרה הילכך ליכא הפסקה בין גאולה לתפלה ואפילו קדיש לא מיקרי הפסק כיון דברוך ה' לעולם במקום תפלה נתקן. וה"ר יצחק בן גיאת כתב דלא אמרינן ברוך ה' לעולם משום דבעי למיסמך גאולה לתפלה. וכן כתב הרמב"ם ז"ל. וכבר נהגו לאמרו ומנהג אבותינו תורה היא כדאמרינן (ירו' ב"מ פ"ז) מנהג מבטל הלכה. ואומר.
השכיבנו אבינו לשלום. אמר אבינו כלומר כמו האב החומל על בנו שמשכיבו בין זרועותיו כך השכיבנו אתה בצל כנפי שלומך. והעמידנו מלכנו לחיים ולשלום. אמר מלכנו והוסיף לומר לחיים על שם שמחזיר לנו נשמותינו בבקר כמו שפירשנו בברכת המפיל חבלי שינה והרי כאלו החיה אותנו ובחזרת נשמותינו לנו הראה מלכותו עלינו שעל המתים אינה נראית אלא על החיים. על דרך (תה' קטו, יז) לא המתים יהללויה וגו'. ופרוס עלינו ע"ש (תה' קה, לט) פרס ענן למסך. סוכת שלומך ע"ש (תה' צא, ד) באברתו יסך לך, ומפרש במדרש תלים (פ"ו, א) לפי שאין מצות ציצית בערבית מוסיף פורס סוכת שלום. ותקננו בעצה טובה מלפניך ע"ש (ירמיה לב, יט) גדול העצה ורב העליליה. וכתיב (תה' טז, ז) אברך את ה' אשר יעצני וגו'. ואומר ותקננו, לפי שאין עצה מתוקנת לעמוד בלתי עצתו שנאמר (תה' לג, יא) עצת ה' לעולם תעמוד, ולפי שבלילה לב האדם פנוי מעסקי העולם והוא חושב מחשבות על משכבו אנו מבקשין מאת השם ליעצנו עצה טובה. והושיענו בקרוב למען שמך ע"ש (שם קו, ח) ויושיעם למען שמו. ואמר בקרוב, ע"ש (שם סט, יט) קרבה אל נפשי גאלה. והגן בעדנו ע"ש (שם ג, ד) ואתה ה' מגן בעדי. והסר מעלינו אויב דבר חרב צרה רעה ויגון על שם (שם לט, יא) הסר מעלי נגעך וע"ש (שמות כג, כה) והסירותי מחלה מקרבך. שבור שטן מלפנינו ומאחרינו על שם (תה' צא, ז) יפול מצדך אלף ורבבה מימינך. וכן בלילה אומר לשם שמירה כן מלפני אוריאל ומאחרי רפאל. ושמור צאתנו ובואנו מעתה ועד עולם כי שומרנו ע"ש (תה' קכא, ה) ה' שומרך. ומצילנו אתה ע"ש (תה' צא, ג) כי הוא יצילך מפח יקוש. ויש מוסיפין לומר כאן מכל דבר רע ומפחד לילה ותוספת זה מורה חסרון כי כיון שאמרו כי שומרנו ומצילנו אתה כלל בו כל נזק שבעולם. בא"י שומר את עמו ישראל לעד ע"ש (תה' קכא, ד) הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל. ומפני שהלילה צריכה שמור מן המזיקים יותר מהיום תקנו ברכה זו לבקש בה מאת השם שישמרנו מפחד בלילות. וכבר כתבנו בהקדמת הספר הזה שצריך לומר כאן אמן מפני שברכה זו היא סוף ענין ברכות ק"ש.
ברוך ה' לעולם וגו' ופסוקים מפוזרים מתהלים. וכ' הרא"ש תמה הוא על מה שנהגו שאנו מפסיקין בערבית בפסוקים וביראו עינינו וקדיש ואין לומר דסבירא לן כרב דאמר בפרק תפלת השחר תפלת ערבית רשות ולהכי אין אנו חוששין לסמוך דאם כן ר' יוחנן דמצריך לסמוך סבירא ליה דהיא חובה ורב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן. או שמא גם ר' יוחנן סובר כמו רב ואפילו הכי מחייב לסמוך ומנהג זה נהגו המון העם לפי שבימים הראשונים היו בתי כנסיות שלהם בשדות והיו יראים להתעכב שם עד אחר תפלת ערבית. ותקנו לומר פסוקים אלו שיש בהם שמנה עשרה הזכרות כנגד שמנה עשרה ברכות של שמנה עשרה ותקנו אחריהם ברכת יראו עינינו ונפטרין בקדיש והשתא נמי שמתפללים ערבית בבית הכנסת לא נתבטל המנהג הראשון מ"מ אין להפסיק בדברים אחרים אלא כמו שנהגו עכ"ד. ובעל המנהגות כתב זה שנהגו לומר ברוך ה' לעולם שיש בהם שמנה עשרה הזכרות משום שגזרו שמד על ישראל שלא יתפללו תפלת ערבית ועל כן תקנו לומר שמנה עשרה הזכרות כנגד שמנה עשרה ברכות של י"ח. ואע"פ שבטל השמד לא בטלה התקנה תדע כי בליל שבת אין אומרים אותם מפני שאין מתפללין שמנה עשרה. ועוד הקדיש שאומר אחר שמנה עשרה הזכרות מוכיח כי כסיום תפלה דמי.
יראו עינינו וישמח לבנו ברכה זו אינה פותחת בברוך מפני שהיא סמוכה להשכיבנו וישמח לבנו ותגל נפשנו בישועתך על שם (ישעיה נ"ב, ח) כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון. וכתיב לעיל מיניה קול צופיך נשאו קול יחדיו ירננו. ואמר כאן לשונות אלו ואמר עוד גאולה אצל תפלה שכתוב מיד כי נחם ה' גאל ישראל. ואמר בישועתך על שם (ישעי' נב, י) שכתוב אחר כן וראו כל אפסי ארץ את ישועת אלהינו, ואמר לשון שמחה וגילה ע"ש (תה' יד, ז) יגל יעקב ישמח ישראל. וע"ש (שם מח, יב) ישמח הר ציון תגלנה בנות יהודה. וכל אלו הלשונות הם בנחמת ציון וירושלים. באמת כלומר ישועתך שנגיל בה הוא באמת על שם (זכריה ח, ג) ושכנתי בתוך ירושלים ונקראה ירושלים עיר האמת. וכתיב (ירמ' לב, מא) ונטעתים בארץ הזאת באמת וכתיב (זכריה ח, ח) ואני אהיה להם לאלהים באמת ובצדקה. ומאי היא ישועה זו שתגל בה נפשינו. באמור לציון מלך אלהיך על שם (ישע' נב, ז) מצמיח ישועה אומר לציון מלך אלהיך. ה' מלך ה' מלך ה' ימלוך לעולם ועד וזה אינו פסוק אלא המלאכים אומרים כך כדאיתא בפרקי היכלות (פ"ז ב). והם כנגד הוה והיה ויהיה. ואומר ה' מלך תחלה שיש להמליכו תחלה על ההוה היום ואח"כ על העבר ואח"כ על העתיד. כי המלכות שלך היא על שם (זכר' יד, כ), והיה ה' למלך על כל הארץ. ולעולמי עד תמלוך בכבוד ע"ש (שמות טו, יח) ה' ימלוך לעולם ועד. ואמר בכבוד ע"ש (ישע' מב, ח) וכבודי לאחר לא אתן. ועל שם העתיד (שם סו, יח) ובאו וראו את כבודי. ואין לנו מלך אלא אתה על שם (ישע' מד, ו) ומבלעדי אין אלהים ועל שם (ישע' לג, כב) ה' מלכנו הוא יושיענו. בא"י המולך בכבודו כמו שאמרנו. חי ע"ש (ש"ב כב, מז) חי ה'. וקיים ע"ש (איוב כב, כח) ותגזר אומר ויקם לך. תמיד ימלוך עלינו לעולם ועד ע"ש (יחז' כ, לג) אמלוך עליכם וזהו לעתיד. ואמר תמיד כלומר שלא נהיה עוד בגלות מימות המשיח ואילך. ועל כל מעשיו על שם (ישע' ס, כא) ועמך כולם צדיקים וגו' מעשה ידי להתפאר וגם זה לעתיד. ואומר ש"צ קדיש עד לעילא ומתפללין בלחש ואין ש"צ חוזר התפלה מפני שאינה חובה כמו שאמרנו למעלה. ואומר קדיש תתקבל ונפטרים לבתיהם לשלום.
אשרי יושבי ביתך וגו'. ונהגו לאומרו ג"פ בכל יום כנגד ג"פ שבת קול יוצאת ואומרת בשלש משמרות הלילה אוי שחרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתי את בני בין אומות העולם (ברכות ג, א) ולכך אנו אומרים על הבית שנשרף ואין לנו כי אם מקדש מעט אשרי יושבי ביתך. ועוד שאשרי הוא כנגד הוי כמו שאומר במדרש תלים (פ"א, ח). עשרים אשרי יש בספר תלים כנגד עשרים הוי שיש בספר ישעיה. ואע"פ שתמצא שהם עשרים ואחד הוי, המדרש לא מנה אלא העשרים שהם ראשי פסוקים ולא האחד (ישעי' א, כד) שאינו ראש פסוק והן כמספר הוי. וגרסינן בפרקא קמא דברכות (ד, ב) א"ר אלעזר א"ר חנינא כל האומר תהלה לדוד בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא. מאי טעמא אילימא משום דאתי באלפא ביתא פירוש לפי שאדם משבח בה להקב"ה בכל מיני מוצאי הדבור א"כ לימא (תה' קיט) אשרי תמימי דרך דאתי בתמניא אלפא ביתא אלא משום דאית ביה פותח את ידיך. פירוש שמורה על תכלית היכולת והרחמים שהוא זן מקרני ראמים ועד ביצי כנים. ולימא הלל הגדול דכתיב ביה (קלו, כה) נותן לחם לכל בשר שכלל בו האלהות והיכולת והגבורה והרחמים ושאר הנסים, אלא משום דאית ביה תרתי, פירוש אלפא ביתא ורחמים. ובספרים מדוייקים גורס כל האומר תהלה לדוד ג"פ בכל יום מובטח שהוא בן העוה"ב. מפני שא"א שלא יכוין דעתו באחת משלשתן. כתבו הגאונים שצריך לכוין בכלו ואם לא כיון לכל הפחות בפותח את ידיך צריך לחזור ולאומרו פעם אחרת. וזה שאמרו מובטח לו שהוא בן העה"ב לא אמרו שמשום מצוה זו לבדה זוכה אדם לחיי העולם הבא אלא שאם היתה מצוה זו יתירה על מחצה זכיות מכרע'. והשמיענו בזה שהיא כשאר מצות. והטעם לפי שכלו שבח והודאה למקום וצורך העולם ופרנסתן והשם ברחמיו מכין להם צרכיהם והאומרו בכונה ודאי יש לו רוח נשברה. ומה שמוסיפין בתחילת המזמור (תה' פד, ה) אשרי יושבי ביתך מפני שממנו אנו למדין בפרק אין עומדים (ל, ב) שצריך אדם שישהה שעה אחת קודם שיתפלל כדי שתתישב דעתו עליו ויכוין את לבו. וגם מה שמוסיפין בסוף המזמור (קטו, יח) ואנחנו נברך יה להודיע שהוא בן העולם הבא וזהו מעתה ועד עולם. ועוד כדי שיסיים בהללויה ולהסמיך הללויה להללויה, שכל המזמורים שיש עד כל הנשמה תהלל יה מסיימין בהללויה ומתחילין בהללויה. וגרסינן בפרקא קמא דברכות (ד, ב) מפני מה לא נאמרה נו"ן באשרי מפני שיש בה מפלתן של שונאיהם של ישראל שנאמר (עמוס ה, ב) נפלה ולא תוסיף קום בתולת ישראל. פי' לא רצה דוד לשבח בה מפני שצפה ברוח הקדש שבאות זו עתיד הנביא לינבא על מפלתן של ישראל. במערבה מתרצי לה להאי קרא הכי נפלה ולא תוסיף קום בתולת ישראל א"ר נחמן בר יצחק אפי' הכי חזר דוד וסמכו ברוח הקודש, שנאמר סומך ה' לכל הנופלים, כלומר שאעפ"כ יסמוך הקב"ה את נפילתנו. ואומר במדרש למה כל פסוקי האלפא בית באמצע הפסוקים אחרי האתנחתות מתחילין בו"ו חוץ משני פסוקים שהם חנון ורחום ה' וגו'. קרוב ה' לכל קראיו לומר לך חק אל לאמרו בכל יום. חי"ת דחנון קוף דקרו' הרי חק. אל"ף דארך למ"ד דלכל הרי אל.
כתב רב עמרם שאם נכנס לבית הכנסת ורואה שאם יאמר כל הזמירות שלא יוכל להשלים ולהתפלל תפלתו עם הצבור שיאמר ברוך שאמר ומזמור של תהלה לדוד בלבד וחותם בברכת ישתבח. ואע"פ שתקנו לומר מתהלה לדוד עד כל הנשמה תהלל יה נראה שעיקר התקנה לא היתה אלא מפני המזמור של תהלה לדוד כדאמרינן בפרקא קמא דברכות (ד, ב) כל האומר תהלה לדוד בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא, ובשביל אותו מזמור תקנו לומר עד סיום התלים, הילכך טוב הוא שידלגם כדי שיקרא ק"ש ויתפלל עם הצבור. והרב רבינו יונתן כתב בשם רבותיו שאם נכנס בשעה שש"צ מתחיל יוצר ואין לו שהות לומר אפילו מזמור של תהלה לדוד טוב הוא שיקרא ק"ש בברכותיה ויתפלל עם הצבור ואח"כ יקרא פסוקי הזמירות עם הברכות שלפניהם ושל אחריהם לפי שהתפלה רצויה ומקובלת עם הצבור. וגרסינן בירושלמי דברכות (פ"ג ה"ב) הנכנס לבית הכנסת ומצאן עומדין ומתפללין אם יודע שהוא גומר עד שלא יתחיל ש"צ לענות אחריו אמן יתפלל ואם לאו אל יתפלל. באיזה אמן אמרו תרין אמורין חד אמר באמן של האל הקדוש וחד אמר באמן של שומע תפלה. א"ר פנחס ולא פליגי מ"ד באמן של האל הקדוש בשבת ומ"ד בשומע תפלה בחול.
<h2>דף ח.</h2>
גרסינן בסוטה בפר' ואלו נאמרים (לט, א) אמר רבה בר רב הונא כיון שנפתח ספר תורה אסור לדבר אפילו בדבר הלכה שנאמר (נחמיה ח, ה) ובפתחו עמדו כל העם ואין עמידה אלא שתיקה שנאמר (איוב לב, טז) והוחלתי כי לא ידברו כי עמדו לא ענו עוד. רבי זירא אמר מהכא (נחמיה ח, ג) ואזני כל העם אל ספר התורה. וקשיא הא דאמרינן בפרקא קמא דברכות (ח, א) רב ששת מהדר אפיה וגריס. פי' בשעת קריאת ס"ת אמר אנן בדידן ואינהו בדידהו. ופירש ר"י שהיה גורס בלחש דהא דאמרי' שאסור לספר דוקא בקול רם לפי שמונע האחרים מלשמוע אבל בלחש מותר. והריא"ף כתב דוקא רב ששת דתורתו אומנתו אבל להורות לאדם ששואל לפי שעה או לפרש דבר אסור לא. ובעל הלכות גדולות כתב דוקא היכא דליכא עשרה בר מההוא דצייתי לספר תורה דאיכא בזיון דספר תורה אבל אי איכא עשרה שפיר דמי וכתוב בחדושי רב"ש שזה אינו נכון דהא כתיב ובפתחו עמדו כל העם והתם ודאי הא איכא יותר מעשרה דשמעי לספר תורה ואפילו הכי אסור. ויש אומרים כי זה היה לפי מנהגם שהיו נוהגין שהקורא ראשון היה מברך לפניה והמסיים לאחריה והאמצעים לא היו מברכים כלל. ובדין היה שלא לספר כלל שמא יצטרך לעלות ולקרות ואם יספר בין שתי הברכות יהיה הפסק. ומיהו הדעת הנכונה היא שלא לספר כלל. ואסור להניח ספר תורה בשעה שקורא הקורא ולצאת שנ' (ישעיה א, כח) ועוזבי ה' יכלו ובין גברא לגברא שרי.
<h2>דף יא.</h2>
ועומד שליח צבור ומתחיל: והוא רחום יכפר עון וגו'. כתב אבן הירחי לפי שהפושעים הם לוקין בין מנחה למעריב אומר על המלקות ג' פעמים והוא רחום על כן מכריז החזן והוא רחום יכפר עון. ומכאן תשובה למנהג ספרד שנוהגין לאמרו בשבתות ובימים טובים, אך לפי מה שאומר במדרש (תנחומא פנחס סי' יג) מאי דכתיב (ישעיה א, כא) צדק ילין בה מעולם לא לן אדם בירושלם ובידו עון הא כיצד תמיד של שחר היה מכפר על עבירות הלילה, ושל בין הערבים על עבירות היום. ולפי מה דקיימא לן דתפלות כנגד תמידין תקנום ותפלת הערב אין לה סמך בקרבן שאין קרבן בלילה שנא' (ויקרא ז, לח) ביום צוותו את בני ישראל להקריב את קרבניהם ואסמכוה רבנן כנגד איברים ופדרים שלא נתאכלו מבעוד יום שנאמר בהן (ויקרא ו, כ) היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה ואם נתאכלו מבערב נתאכלו ואין סמך לדבר על כן נהגו לומר והוא רחום יכפר עון שאין לנו קרבן במה לתלות זאת התפלה והוצרכנו להזכיר כפרה. ולפי זה נוח ויפה מנהג ספרד עד כאן. ולא יעיר כל חמתו פי' שום דבר מחמתו והוא מלשון (ש"ב יב, ג) ולרש אין כל. וכן (מ"ב ד, ב) אין לשפחתך כל בבית. ואומר שליח צבור ברכו ועונין הקהל ברוך ה' המבורך ואומר אחר כך: ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר בדברו מעריב ערבים שנא' (ברא' א, ה) ויהי ערב ויהי בקר ואומר ערבים בלשון רבים לפי שכתוב (שמות יב, ו) בין הערבים ופי' החכם ר' אברהם בן עזרא ז"ל כי בכל יום שני ערבים האחת עריבת השמש והיא ביאתו תחת הארץ והשני ביאת אורו הנראה בעבים ויש ביניהם קרוב משעה ושליש. בחכמה פותח שערים על שם (ישעיה כו, ב) פתחו שערים ויבא גוי צדיק וכתיב (בראשית כח, יז) וזה שער השמים. ואמר שערים מלשון רבים ע"ש דלתי שמים פתח (תה' עח). בתבונה משנה עתים כי שלשה פעמים היום משתנה דהיינו ערב ובקר וצהרים וסמך חכמה ותבונה זה אצל זה ע"ש (משלי ג, יט) ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה. ומחליף את הזמנים מיום ללילה ומלילה ליום. ומסדר את הכוכבים ר"ל על סדר שצ"ם חנכ"ל ועל סדר טש"ת סא"ב מע"ק גד"ר. במשמרותם לשון חכמים הוא כדאמרינן בפ"ק דברכות (ג, א) שלש משמרות הוי הלילה. ברקיע כרצונו ע"ש (ברא' א, יד) יהי מאורות ברקיע השמים, ואמר כרצונו כי אין חכם בעולם שידע למה נסדרו על הסדר הזה ועל התכונה הזאת. בורא יומם ולילה כלומר שהוא עתה מתמיד בכל יום המנהג הזה והסדר הזה. גולל אור מפני חשך פי' כיצד בורא יומם ולילה שגולל אור מפני חשך וכו' וזש"ה (ברא' א, ד) וירא אלהים את האור כי טוב כלומר שראה שאין לו עם החשך להשתמש בערבוביא וקבע לזה תחום ביום ולזה תחום בלילה (ב"ר שם). גולל, מלשון (ברא' כט, ג) וגללו את האבן ר"ל מסיר. מעביר יום ומביא לילה ומבדיל בין יום ובין לילה כלומר מעביר היום לצד אחר ומביא הלילה ולא שיסלק השמש ממש ויוליכנו למקום אחר אלא שמבדיל בין יום ללילה וזו היא הארץ בין זה לזה שכשיאיר לנו יחשיך למטה מן הארץ וכשיחשיך לנו יאיר למטה מן הארץ. ויש מקומות שמוסיפין לומר כאן ה' צבאות שמו חי וקיים תמיד ימלוך עלינו לעולם ועד וטעות הוא כי אין זה מעין חתימה סמוך לחתימה. בא"י המעריב ערבים פירשנוהו.
אהבת עולם בית ישראל עמך אהבת ע"ש (ירמ' לא, ג) ואהבת עולם אהבתיך. תורה ומצות חקים ומשפטי' אותנו למדת ע"ש (דבר' ו, א) וזאת המצוה החקים והמשפטי' אשר צוה ה' אלהינו ללמד אתכם וכתיב (דב' לג, ד) בשכבך ובקומך. נשיח בחוקיך על שם (תה' קיט, כג) עבדך ישיח בחקיך. ונשמח ונעלוז בדברי תורתך ומצותיך לעולם ועד ע"ש (תה' יט, ט) פקודי ה' ישרים משמחי לב מצות ה' ברה. ונעלוז היא שמחה יתירה על שם (תה' קמט, ה) יעלזו חסידים בכבוד. כי הם חיינו ואורך ימינו על שם (דב' ל, כ) כי הוא חייך ואורך ימיך. ובהם נהגה יומם ולילה ע"ש (יהושע א, ח) והגית בו יומם ולילה. אהבתך אל תסור ממנו לעולמים על שם (מלאכי א, ב) אהבתי אתכם אמר ה' וכתיב ואוהב את יעקב. ואמר לעולמים על שם (שם) ואהבת עולם אהבתיך. בא"י אוהב את עמו ישראל כמו שאמרנו. וקורין ק"ש.
<h2>דף יא:</h2>
ברכו את ה' המבורך בקול רם כדי שיענו הקהל ושליח צבור ברוך ה' המבורך לעולם ועד. ואע"פ שאומר ברכו אינו כמוצי' עצמו כיון שאומר המבורך. והכי איתא בירושלמי (ברכות פ"ז ה"ג). וה"ר יהודה ב"ר ברזילי ברצילוני כתב בשם רבינו סעדיה אע"פ שאמר המבורך ולא הוציא עצמו מן הכלל צריך להחזיר עצמו לכלל לגמרי ולאמר ברוך ה' המבורך מידי דהוה אברכת המזון שאע"פ שאמר נברך ולא הוציא עצמו מן הכלל צריך לחזור למקום שפסק ולומר ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו.
ואחר כך מברך: ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר בחר בנו מכל העמים שנאמר (דב' יז, ב) ובך בחר ה' להיות לו לעם סגולה. ונתן לנו את תורתו שנאמר (שמות כד, ב) ויאמר ה' אל משה עלה אלי ההרה והיה שם ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם. וכתיב (מלא' ג, כב) זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחורב על כל ישראל חקים ומשפטים וחותם ברוך אתה יי' נותן התורה. ולא תקנו בברכה זו ראשונה חיי עולם נטע בתוכנו כמו שתקנו בשניה שאחר קריאת התורה לפי שאינה עץ חיים עד שיחזיק בה שנאמר (משלי ג, יח) עץ חיים היא למחזיקים בה, אבל משהחזיק בה וקרא בה מברכין חיי עולם נטע בתוכנו, ולכך צריך כל אחד מהעולים להחזיק הספר בידו בשעה שמברך. וראיה לזה מדאמרינן בפ' לולב הגזול קורא ק"ש ולולבו בידו מתפלל ולולבו בידו קורא בתורה או נושא את כפיו מניח ע"ג קרקע וזהו כדי להחזיק ס"ת ביד. ועוד ראיה אחרת מדאמרינן בב"ר (סופ"ו) לא ימוש ספר התורה הזה מפיך (יהושע א, ח) מלמד שהיה ס"ת בחיקו של יהושע שאין אומרים הזה אלא למי שתופס החפץ בידו.
כתב הר' יהודה ב"ר ברזילי בשם רבינו סעדיה אע"פ שכבר בירך על התורה בבוקר קודם פרשת התמיד חוזר ומברך אשר בחר כשקורא בתורה ולא הוי ברכה לבטלה דמשום כבוד התורה נתקנה כשקורא בציבור וכ"כ הרא"ש שחוזר ומברך דברכה זו נתקנה על קריאתה בציבור כמו שנתקנה ברכה לאחריה וכמו שתקנו אשר בחר בנביאים למפטיר.
וכתב ה"ר יחיאל בן הרא"ש אם איחר אדם לבית הכנסת עד קריאת התורה והתחיל בברכות ומסיים ברכת התורה קודם שהתחיל פרשת הקרבנות וקראוהו לקרות בתורה בזה נסתפקתי אם יש לו לברך אשר בחר בנו אם נאמר שאין לחלק הואיל ותקנו ברכה זו על קריאה בצבור יש לו לברך אע"פ שכבר בירך או נאמר ודאי אחת מהן לבטלה דהיאך יברך ברכה אחת פעמים בזה אחר זה בלי הפסק בנתים וכן היה נראה לי. אמנם שאלתי את פי אדוני אבי הרא"ש ואמר שיש לו לברך כי לא חלקו חכמים. ואם קראוהו לקרות בתורה קודם שברך ברכת התורה בהא ודאי נראה לי שאין לו לברך שנית אשר בחר בנו דלא גרע ממי שנפטר באהבה רבה עכ"ד. ולאחר שקורא גולל הספר ומברך ברוך אתה ה' אמ"ה אשר נתן לנו תורת אמת שנאמר (תה' קיט, קמב) ותורתך אמת. וא"ת ברכה זו למה פותחת בברוך והלא סמוכה היא לברכה שלפני התורה כמו אמת ויציב ויראו עינינו דאמרי' בהו דפסוקים לא הוו הפסק וי"ל דכי אמרינן פסוקים לא הוו הפסק הני מילי פסוקים הקבועים תמיד כגון פסוקים שיש בין השכיבנו ליראו עינינו ופסוקים שיש בין ברכת יהללוך שלאחר ההלל לברכה שלפני ההלל. אבל בקריאת התורה הוו הפסק כיון שאינם קבועים תמיד. וכן תפרש ברכה שלאחר ההפטרה. א"נ משום דבימיהם לא היו מברכין אלא ראשון ואחרון הילכך צריך לפתוח האחרון בברוך. אי נמי כיון שהוא אחר קריאה בספר נראה שהיא תחלת המעשה. ולהאי טעמא ניחא נמי ברכה שלאחר קריאת המגלה. חיי עולם נטע בתוכנו על שם (משלי ג, יח) עץ חיים היא למחזיקים בה וע"ש שקרא אותה הפסוק עץ אמר בה לשון נטיעה. והרב רבינו יעקב בן הרא"ש גורס אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו, ופירש כי תורת אמת היא תורה שבכתב וחיי עולם נטע בתוכנו היא תורה שבעל פה דברי חכמים כדרבונו' וכמסמרות נטועים (קה' יב, יא). ויש קורין לחיי עולם נטע בתוכנו והראשון עיקר. ונטע בתוכנו בגימ' תרי"ג מצות. וחותם בא"י נותן התורה. ותמצא באלו השתי ברכות ארבעים תיבות כנגד ארבעים יום שעמד משה בהר לקבל התורה. וכתב רבינו סעדיה שאין לקורא לומר ברכו עד שיראה הפסוק שמתחיל בו וצריך לברך ברכה ראשונה וספר תורה פתוח לא סתום וברכה אחרונה לא יברך אותה עד שיגלול הספר לא כשיהיה פתוח.
<h2>דף יב.</h2>
אמת ואמונה כלומר התורה שהיא אמת שנאמר (תה' קיט, קמב) ותורתך אמת וכתיב (משלי כג, כג) אמת קנה ואל תמכור וגו'. והמצות שהם אמונה שנא' (תה' קיט, פו) כל מצותיך אמונה. כל זאת קיים עלינו בעבור כי הוא ה' אלהינו ואין זולתו ועל שם שמסיים פסוק זה שקר רדפוני עזרני אמר מיד הפודנו מיד מלכים. דבר אחר אמת ואמונה, על שם (תה' לא, ו) פדית אותי ה' אל אמת וע"ש (איכה ג כג) רבה אמונתך. ודורש במדרש תלים בידך אפקיד רוחי פדית אותי ה' אל אמת. בנוהג שבעולם אדם מפקידין בידו פקדונות והוא מחליף את של זה בזה ואת של זה בזה אבל הקב"ה אינו כן אלא ה' אמת. עמד אחד שחרית ובקש את נפשו ולא מצאו או שמא מצא נפשו ביד אחר או נפשו של אחר בידו הוי ה' אל אמת. אמר ר' אלכסנדרי בשר ודם מפקידין בידו חדשים והוא מחזירם בלויים ושחוקים. אבל הב"ה מפקידין בידו בלויים ושחוקים והוא מחזירן חדשים. תדע לך שכן הפועל הזה עושה מלאכה כל היום ונפשו יגיעה עליו ושוקקה. וכשהוא ישן ומשלים נפשו להקב"ה ונפקדת אצלו ולשחרית היא חוזרת לגופה בריה חדשה שנא' (איכה ג, כג) חדשים לבקרים רבה אמונתך. כי הוא ה' אלהינו ואין זולתו, ע"ש (ישעיה מ"ה, ה) אני ה' ואין עוד. הפודנו מיד מלכים פירוש מפרעה וסיחון ועוג בימי משה. ומשלשים ואחד מלכים בימי יהושע והוא על שם (תה' עח, מב) אשר פדם מני צר. הגואלנו מכף כל העריצים (כמו עריצים) כמו עמלק ואחרים שעמדו עלינו לכלותינו. ואמר לשון עריצים על שם (ישעיה יג, יא) וגאות עריצים אשפיל. האל הנפרע לנו מצרינו לשון נקמה מלשון (שופ' ה, ב) בפרוע פרעות בישראל. ומתרגם (במ' לא, ב) נקום נקמת בני ישראל אתפרע פורענות. המשלם גמול לכל אויבי נפשינו ע"ש (ישעי' נט, יח) כעל גמולות כעל ישלם חמה לצריו גמול לאויביו ולכך אמר צרינו ואויבינו ועל שם (ע' תה' ז, ו) אויבי נפשי. השם נפשנו בחיים פסוק הוא (תה' סו, ט) כלומר שאויבינו פרשו למיתה ואנחנו פרשנו לחיים. ולא נתן למוט רגלינו הוא תשלום הפסוק כלומר שלא מתו בכורינו עם בכוריהם. וז"ש (תה' קכא, ג) אל יתן למוט רגלך אל ינום שומרך שאותה הלילה היתה ליל שמורים לישראל. המדריכנו על במות אויבינו על שם (דב' לג, כג) ואתה על במותימו תדרוך. וירם קרננו על כל שונאינו ע"ש ויושיעם מיד שונא ועל שם (תה' קיב, ט) קרנו תרום בכבוד. העושה לנו נקמה בפרעה ואותות ומופתים באדמת בני חם על שם (נחמי' ח, י) ותתן אותות ומופתים בפרעה ובכל עבדיו ובכל עם ארצו. ואמר נקמה ע"ש (תהל' צד, א) אל נקמות ה' ואמר באדמת בני חם על שם (תה' קו, כב) נפלאות בארץ חם. ופסוק אחר אומר (ע' שם קה, כז) ומופתים שם בארץ חם. המכה בעברתו כל בכורי מצרים ע"ש (ישעיה יד, ו) מכה עמים בעברה. וכתיב (תהל' קה, לו) ויך כל בכור במצרים. ויוציא את עמו ישראל מתוכם על שם (ירמיה לב, כא) ותוצא את עמך ישראל מארץ מצרים וכתיב (דבר' ו, כא) ויוציאנו ה' ממצרים. לחירות עולם שהוציאנו מעבדות לחירות. המעביר בניו על שם (נחמ' ט, יא) ויעברו בתוך הים ביבשה. בין גזרי ים סוף ע"ש (תה' קלו, יג) לגוזר ים סוף לגזרים. ואת רודפיהם ואת שונאיהם בתהומות טבע ע"ש (נחמיה ט, יא) ואת רודפיהם השלכת במצולות כמו אבן. וכתיב (שמות טו, ה) תהומות יכסיומו. וכתיב (שמות טו, ד) ומבחר שלישיו טבעו בים סוף. ראו בנים את גבורתו על שם (שמות יד, לא) וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים. וכתיב בתלים (תה' קו, י וע' שם פס' ח) ויושיעם מיד שונא להודיע את גבורותיו. הודו לו ושבחו לשמו ע"ש (שמ' טו, א) אשירה לה' ומתרגמינן נשבח ונודה קדם ה'. ואמר לשמו על שם (תה' קמב, ח) הוציאה ממסגר נפשי להודות את שמך, והם יצאו ממסגר. ומלכותו ברצון קבלו עליהם שאמרו (שמות טו, יח) ה' ימלוך לעולם ועד. ומשה ובני ישראל לך ענו שירה וכו' כבר זכרנו כל זה למעלה. מלכותך ה' אלהינו ראו בניך על הים כמו שאמרו רז"ל (מכילתא בשלח ב) ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי. יחד כולם הודו והמליכו וכו' ונאמר כי פדה ה' את יעקב כבר פירשנו למעלה למה מזכירי' בערבית פסוק זה ובשחרית מזכירים פסוק גואלנו ה' צבאות שמו.
<h2>דף טז:</h2>
יהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי שתצילני היום ובכל יום מעזי פנים. פירוש מאנשים עזי פנים שלא יתריסו כנגדי ויוציאו עלי לעז של פסול. ומעזות פנים שלא אעיז גם אני פנים כנגד אחרים כי עז פנים לגיהנם (אבות ה, ב). מיצר רע פירשנוהו. ומשכן רע כדי שלא נלקה עמו. ואמרו רבותינו (אבות א, ז) הרחק משכן רע. ומצאנו כתוב (דה"א יב, לב) ומבני יששכר יודעי בינה לעתים ובמה זכו לתורה בשכונת משה רבינו ע"ה (עי' במד"ר קרח ה'). ובני ראובן דתן ואבירם לקו בשכונת קרח ותבלעם הארץ מכאן אמרו רבותינו אוי לרשע ואוי לשכנו וכתיב סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה ואל תגעו בכל אשר להם פן תספו בכל חטאתם (במדבר רבה שם). ומחבר רע כדי שלא אלמוד מעשיו הרעים ואמרו רבותינו (אבות א, ז) ואל תתחבר לרשע וכתיב (משלי כב, כד) אל תתרע את בעל אף ואת איש חמות לא תבא פן תאלף אורחותיו ולקחת מוקש לנפשך. ומפגע רע הם קורות הזמן ותחבולותיו והפסוק קרא אותם (משלי כז, א) ילד יום. ומדין קשה ומבעל דין קשה לשון חכמים הוא. בין שהוא בן ברית ובין שאינו בן ברית פי' בין שיהיה יהודי שהוא מהול בברית אברהם בין עכו"ם שאינו בעל ברית.
<h2>דף כא:</h2>
וגרסינן בפ' מי שמתו א"ר הונא הנכנס לבית הכנסת ומצא צבור שמתפללין אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע ש"צ למודים יתפלל ואם לאו אל יתפלל לפי שצריך לשחות עם הצבור במודים שלא יראה ככופר במי שהצבור משתחוים לו. וכתב הרי"אף ואם יגיע הוא למודים או לאחת מן הברכות ששוחין בהם בשעה שש"צ אומר מודים שפיר דמי מאחר ששוחה עמו. ורבינו תם כשהי' עומד באמצע התפלה והיה ש"צ מגיע למודים היה משתחוה עם הצבור באמצע ברכה אבל לא בתחלה וסוף דאמרינן דאין לשחות בתחלת ברכה ובסוף ברכה אלא באבות ובמודים. וכתב הרא"ש ולכתחלה אין לעשות כן אם לא שיצטרך אדם להתפלל כדי שיסמוך גאולה לתפלה.
ואם היה מתפלל ושמע שהצבור אומר קדושה או אמן יהא שמיה רבא או ברכו כתב רש"י בסוכה בפרק לולב הגזול (לח, ב) בשם הלכות גדולות ששותק ומכוון למה שהצבור אומרים והוי כעונה. וכ"כ רבינו סעדיה ור"ח, אבל ר"ת ור"י כתבו שאינ' שותק שכיון ששומע כעונה הוי הפסקה בתפלה וי"א דלא אמרינן שומע כעונה אא"כ הוא יכול לענות אבל המתפללין שאינם יכולין לענות, לא אמרינן בהו שומע כעונה. כתב רבינו האיי הנכנס לבית הכנסת ומצא צבור שמתפללין בלחש ימתין להתפלל עד שיגמרו וכשש"צ חוזר התפלה בקול רם יתחיל הוא עמו בלחש מלה במלה ויענה הקדושה עם הצבור במקומה ואין בזה הפסק וזה שאמרו אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע ש"צ למודים לא אמרו זה אלא כשהתחיל קודם ש"צ אבל אם התחיל עם ש"צ שפיר דמי, כדי שלא יפסיק בין גאולה לתפלה.
<h2>דף כג.</h2>
כתב ה"ר גרשון ב"ר שלמה: נשאל לפנינו אם סח בתפלה אם צריך לחזור או לאו, ואם חוזר אם יחזור לראש או לאותה ברכה שסח בה, והשבנו תשובה לשואל כי צריך לחזור לראש כי כל י"ח ברכות כברכה אחת דמי. והארכנו מאד בדבר כמו שכתוב אצלנו בספרי תשובות שאלות עד כאן דבריו.
כתב הרב רבי' שמשון מקוצי המתפלל ושהה באמצע התפלה כדי לגמור את כלה אם שהה מעצמו בלא דחוי ואונס שאם היה רוצה היה יכול לגמור אינו צריך לחזור לראש כההיא דמגלה שקרא לסירוגין (ל, ב). וכן ההיא דראש השנה (לד, ב) שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום יצא. אבל אם שהה מחמת שהיו מים שותתין על ברכיו ולא היה יכול להתפלל באותה שעה זה ודאי אם שהה כדי לגמור את כלה חוזר לראש.
<h2>דף כו.</h2>
מי שטעה ולא התפלל שחרית ועבר חצי היום יתפלל מנחה שתים ראשונה תפלת מנחה ושניה תשלומי שחרית ואם טעה ולא התפלל מנחה עד ששקעה החמה מתפלל ערבית שתים ראשונה של ערבית ושניה תשלומי מנחה. ואם טעה ולא התפלל ערבית עד שיעלה עמוד השחר מתפלל שחרית שתים ראשונה שחרית ושניה תשלומי ערבית. ואם לא נזכר להתפלל ערבית עד המנחה כיון שעברו עליו שני זמנים של תפלות עבר יומו בטל קרבנו שלא תקנו חכמים שיחזור ויתפלל כיון שעברו שני זמני תפלות וכן בשאר תפלות. ודוקא אם טעה בשוגג או שהיה אנוס או טרוד אבל במזיד אין לו תקנה ועליו הכתוב אומר (קהלת א, טו) מעוות לא יוכל לתקון. וכתב גאון שאם רצה לחזור ולהתפלל תשלומי התפלה שבטל אפילו במזיד רשאי ואין לו אלא שכר רחמים שהם רשות בעלמא אבל שכר תפלת מצוה אין לו וי"א כל מי שטעה או שנאנס ולא התפלל אפילו כמה תפלות ואפילו לאחר כמה ימים שחוזר ומתפלל כל התפלות שלא התפלל. וכתב רשב"ם שאם טעה ולא התפלל מוסף אין לו תשלומים שכיון שמזכיר בתפלה קרבן המוסף אינו ראוי להתפלל אלא בזמן הקרבת המוסף אבל שאר המצות אע"פ שנתקנו כנגד הקרבנות מ"מ אינו מזכיר בהן קרבנות ורחמי נינהו ולואי שיתפלל אדם כל היום. (לק' כז.) היו לפניו שתי תפלות של מנחה ושל מוספין מתפלל של מנחה ואחר כך של מוספין.
<h2>דף כו:</h2>
גרסינן בפ' תפלת השחר ת"ר טעה ולא התפלל מנחה בערב שבת מתפלל ערבית שתים של שבת טעה ולא התפלל מנחה בשבת מתפלל במוצאי שבת שתים של חול מבדיל בראשונה ואינו מבדיל בשנייה ואם לא הבדיל בראשונה והבדיל בשנייה שנייה עלתה לו ראשונה לא עלתה לו למימרא דכיון דלא הבדיל בקמייתא כמאן דלא צלי ורמינהו טעה ולא הזכיר גבורות גשמים בתחיית המתים ושאלה בברכת השנים מחזירין אותו הבדלה בחונן הדעת אין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרה על הכוס קשיא. וכתב ה"ר האיי אע"ג דנשארה בקושיא כיון דלא קאמר תיובתא לא משבשתא היא דטעמא דמסתבר היא דכיון דהבדיל בשנייה גלי דעתיה דכיוון בראשונה לשם תשלומין ושנייה משום חובתו ואין להקדים של תשלומין לחובת הזמן וצריך להתפלל אותה של תשלומין פעם שנית. וכתב הרא"ש אם לא הבדיל באחת מהן או שהבדיל בשתיהן אין מחזירין אותו, דאין כאן גלוי דעת דראשונה לתשלומין וכן משמע מדפריך למימרא דכיון דלא אבדיל בקמייתא כמאן דלא צלי דמי יצא ידי שתיהם ואע"פ שלא הבדיל בראשונה והבדיל בשנייה ראשונה עלתה לו לשם חובה ושנייה לשם תשלומין ע"כ. וזה שאמרו שמתפלל במוצאי שבת שתים של חול ויוצא בה בשל שבת מפני שגם בשבת ראוי להתפלל י"ח אלא מפני הטורח תקנו ז' ברכות הלכך כשלא התפלל במנחה ז' ברכות יצא באותם י"ח ברכות שמתפלל במוצאי שבת דאינון נמי שייכי לשבת. מי שטעה והתפלל בשבת במנחה י"ח ברכות ולא הזכיר של שבת אם נזכר מבעוד יום צריך [להתפלל] ז' ברכות מפני שלא יצא באותה תפלה. ואם לא נזכר מבעוד יום י"א שאינו חוזר ומתפלל למוצאי שבת מפני שכבר התפלל י"ח ברכות. וי"א כיון שלא יצא ידי חובתו בזאת התפלה הוה ליה כאלו לא התפלל וצריך להתפלל ב' למוצאי שבת אע"פ שאינו מזכיר של שבת. וכתב הר"י לצאת מן הספק שיתפלל אותה לערב בתורת נדבה ואין צריך לחדש בה דבר שכיון שמתפלל אותה על דרך הספק אין לך חדוש גדול מזה כמו שאמרנו בתחלת הספר הזה.
תפלת מנחה. תפלה זו זמנה משש שעות ומחצה ולמעלה עד הלילה דברי חכמים. ור' יהודה אומר עד פלג המנחה (ברכות כו) שהוא עד סוף י"א שעות חסר רביע, והוא שעה ורביע קודם הלילה. ולא איפסיקא הלכתא בהדיא כחד מינייהו. ואסיקנא דעביד כמר עביד. ודעביד כמר עביד. וכתב רבינו האיי והוא שיעשה לעולם כחד מנייהו שאם עושה כרבנן ומתפלל מנחה עד הלילה שוב אינו יכול להתפלל ערבית מפלג המנחה ולמעלה דכיון דמחשב אותו יום לענין תפלת המנחה אינו יכול לעשותו לילה לענין תפלת ערבית וכן אם הוא עושה כר' יהודה ומתפלל ערבית מפלג המנחה ולמעלה צריך ליזהר שלא יתפלל מנחה באותה שעה. ונקראת זאת התפלה מנחה מפני שבשעה עשירית מן היום שנברא בו אדם הראשון חטא וזהו שכתוב (ברא' ג, ח) לרוח היום ומתרגמי' למנח יומא. ומתחיל ש"צ ואומר אשרי וקדיש ומתפללין שמנה עשרה. וכתב הרב רבינו יונה באגרת תשובה שמצוה לומר בערב קודם אשרי פ' את קרבני לחמי (במדבר כח, ב), כמו שאומר אותה בבקר במקום שני התמידין שהיו קרבין בכל יום בבקר ובערב כדי שתחשב הזכירה כמעשה וכן הוא אומר (הושע יד ג) ונשלמה פרים שפתינו. וכן נוהגין במקצת מקומות. וחוזר שליח צבור התפלה ואינו אומר ברכת כהנים. ונופלין על פניהם ואומר אבינו מלכנו וכו' ואומר ואנחנו לא נדע וכו' ואומר קדיש תתקבל. ואומר מזמור מתהלים. ואומר קדיש יהא שלמא רבא.
<h2>דף כז:</h2>
תפלת ערבית תפלה זו אינה חובה שלא נתקנה אלא כנגד איברים ופדרי' שלא נתאכלו ביום שקרבין והולכין כל הלילה. וגרסינן בברכות בפרק תפלת השחר תפלת ערבית ר"ג אומר חובה. ורבי יהושע אומר רשות. אמר אביי הלכה כדברי האומר חובה ורבא אמר כדברי האומר רשות וקיימא לן הלכתא כרבא משום דהלכתא כרב באסורי. וכתב הרי"ף והני מילי היכא דלא צלי לה כלל אבל דצלי לה חדא זימנא כבר שוייה עליה חובה ואי טעי הדר לרישא כדאמרינן (ל, ב) אמר רבא טעה ולא הזכיר של ראש חדש ערבית אין מחזירין אותו שאין מקדשים את החדש אלא ביום ושמעינן מינה שאם טעה בערבית בשבת או בימים טובים מחזירין אותו. ואמרינן נמי (כו.) טעה ולא התפלל ערבית מתפלל שחרית שתים והא דברי הכל היא דהא ליכא מאן דפליג עלה. ואפילו למאן דאמר רשות חובה הוא דליכא אבל מצוה איכא והאידנא נהוג עלמא לשוייה חובה ע"כ. וכן כתבו כל המפרשים.
<h2>דף כח:</h2>
ומתפללין בלחש שמונה עשרה: אדני שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך. פסוק הוא (תה' נא, יז) והוא על דרך (משלי טז, א) לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון והוא מבקש מאת השם לשים מענה בפיו בתפלתו. וזה השם כתוב באל"ף דל"ת. וכתב ה"ר שמואל בן חפני שההפרש שיש בין ה' באל"ף דל"ת ובין יו"ד ה"א וו הא הוא כשתהיה כוונת אמרו שהוא אדון הנבראי' ואינו מדבר כנגד עצמו אז יכתב יו"ד ה"א. וכשתהי' כוונת אמרו כנגד עצמו שיאמרו אדני וגבירי ורבוני אז יכתב באל"ף דל"ת כדין כל הדברים שמדבר האדם כנגד עצמו שיש בסופם יו"ד. והראיה על זה מאמר הנביא (תה' לה, כג) העירה והקיצה למשפטי אלהי ואדני לריבי. פירושו אלהי ורבוני, וכן אמרו (שם ל, ט) אליך ה' אקרא ואל ה' אתחנן הראשון ביו"ד הא והשני אל"ף דל"ת, ירצה לומר שאני קורא אליך לשני ענינים בעבור שאתה אדון כל הנבראים ובעבור שאתה אדוני אני בעצמי וכבר הטבת אליהם בכלל ואלי בפרט. וכתוב בחדושי רב"ש, שלכך קבעו רז"ל ה' שפתי תפתח בתחלת התפילה מפני שהתפלות כנגד תמידין תקנום כמו שפירשנו למעלה ופסוק זה הוא כתוב קודם זבח שנא' אחריו (תה' נא, יח) כי לא תחפוץ זבח ואתנה. ואח"כ הוא מקשה על זה הפירוש ואומר שאינו טעם נכון שאם כן זה שמקשה בפ"ק דברכות אמאי לא תקנו יהיו לרצון בתחלה היה מתרץ שזה עדיף מפני שכתוב קודם זבח. ומצאתי כתוב הגהה בספר של אלו החדושים ויש לומר שטעם נכון הוא. וזה שמקשה בגמרא למה לא תקנו יהיו לרצון בתחלה מפני שכן עדיף לפי שהוא לשון גאולה שנאמר וגואלי ויהיה סמוך גאולה לתפלה ולמה תקנוהו לבסוף ותימה הוא למה לא היה מתרץ לו שזה עדיף מפני שהוא כתוב בסוף המזמור דאלמא על מה שהזכיר תחלה קאי ע"כ.
ברוך אתה ה' אלהינו כבר פירשנו בהקדמת הספר הזה שיש בברכה זו מלכות. ואמר ואלהי אבותינו וחזר ואמר אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב ע"ש שכן אמר הקב"ה למשה (שמות ג, טז) כה תאמר אל בני ישראל אלהי אבותיכם אלהי אברהם וגו'. האל הגדול הגבור והנורא פסוק הוא (דב', י, יז) ואפשר שרמז בשלש לשונות אלו לשלשה עולמות שהם עולם העליון והוא עולם המלאכים ועולם התיכון והוא עולם הגלגלים והכוכבים ועולם השפל והוא עולם המעשים. הגדול כנגד עולם המלאכי' לפי שהשם הוא הגדול שבכולם. והגבור כנגד עולם הגלגלים לפי שהשם מסבב הגלגלים בגבורה. והנורא כנגד עולם המעשים שע"י נוראותיו שעושה עם שוכני בתי חומר ניכר שהוא נורא. ואחר שזכר שבח הקב"ה בשלשה עולמות אמר כי הוא אל עליון שליט בכולם. אל עליון ע"ש (ברא' יד, כ) וברוך אל עליון. גומל חסדים טובים על שם (ישעיה סג, ז) אשר גמלם כרחמיו וכרוב חסדיו. טובים, יותר מגמילות חסדי האדם והוא על שם (תהלים קמה, ט) טוב ה' לכל. קונה הכל על שם (בראשית יד, יט) קונה שמים וארץ וכן (ישעיה מה, ז) אני ה' עושה כל אלה כדמתרגמינן עשה לי את החיל הזה (דברים ח, יז) קנה לי ית כל נכסיא האלין. וזוכר חסדי אבות שנאמר (ויקרא כו, מב) וזכרתי את בריתי יעקב וגו' וכתיב (ירמיה ב, ב) זכרתי לך חסד נעוריך. ומביא גואל על שם (ישעיה סט, כ) ובא לציון גואל. ואמר חסדי אבות אצל הגאולה כלומר זוכר חסדי אבות לבניהם לגאלם ואף אם תמה זכות אבות מביא גואל לבני בניהם. למען שמו ע"ש (ישע' סג, טז) גואלנו מעולם שמך. באהבה ע"ש (ירמי' לא, ג) ואהבת עולם אהבתיך. וכל זה הלשון הוא הווה על העבר ועל העתיד כלומר בכל יום גומל חסד וקונה הכל וזוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם, כי גאל את ישראל ממצרים והם היו בני בניהם של אבות וגם גואלנו בכל יום ועתיד לגאלנו. מלך ע"ש (ישע' לג, כב) ה' מלכנו. עוזר ע"ש (תה' לז, מ) ויעזרם ה'. ומושיע ע"ש (ירמיה יד, ח) מושיעו בעת צרה. ומגן ע"ש (דברי' לג, כט) מגן עזרך. בא"י מגן אברהם, שנאמר (ברא' טו, א) אל תירא אברם אנכי מגן לך ועל שם שאמר משה בסוף ברכתו (דב' לג, כט) עם נושע בה' מגן עזרך. אנו אומרים שלשתן בחתימה עוזר בחסד ומושיע בגבורה ומגן בזכות אברהם.
אתה גבור לעולם ה' על שם (ישעי' מב, יג) ה' כגבור יצא. ואמר בתחלת ברכה זו לשון גבורה שכל אלה שמזכיר בברכה זו הם בגבורה כמו שנפרש. ומזכיר בברכה זו שלשה פעמים תחיית המתים הראשונה מחיה מתים אתה והשניה מחיה מתים ברחמים רבים והשלישית בא"י מחיה המתים. והטעם כי בשלשה ענינים הקב"ה מחיה המתים: הראשונה כשאדם ישן על מטתו והרי הוא חשוב כמת ואומר (תה' לא, י) בידך אפקיד רוחי. והקב"ה מעלה עננים ומוריד טללים וגשמים כדי לפרנסו ומחזיר לו נשמתו לכך נסמך זה לזה, מחיה מתים אתה רב להושיע משיב הרוח ומוריד הגשם כי זו מורה בתחית המתים לגוף בקומו ממטתו, והשנית בענין ירידת הגשמים כדאמרי' בפרקא קמא דתעניות (תענית ז, א) אמר רבי אבהו גדול יום הגשמים יותר מתחיית המתים דאלו תחיית המתים לצדיקים ולא לרשעים שנאמר (דניאל יג, ה) ורבים מישיני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם, ואלו גשמים לצדיקים ולרשעים. והשלישי בעניין תחיית המתים לעתיד לבא שאנו חותמין בא"י מחיה המתים שאז עיקר זכירת תחיית המתים, והיינו דאמרינן בבבא מציעא בפרק השוכר את הפועלים (פד) ר' גזר תעניתא אנחתינהו לר' חייא ובניו קמי תיבותא אמר משיב הרוח נשיב זיקא מוריד הגשם אתא מיטרא. כי מטא לאדכורי תחיית המתים רעש עלמא. וכתב הרי"ף אע"ג דמקמי משיב הרוח ומוריד הגשם איכא מחיה מתים אתה, זה לא קשה דדוקא למשיב הרוח נשיב זיקא ולמוריד הגשם אתא מיטרא מפני שאז עיקר תפלת הגשם והרוח שבברכה זו, אבל תחיית המתים שהברכה חתומה בה לא היו מרגישים עד החתימה שאז הי' עיקר זכירת תחיית המתים ע"כ.
מחיה מתים אתה ע"ש (ישעיה כו, יט) יחיו מתיך. רב להושיע ע"ש (שם סג, א) אני מדבר בצדקה רב להושיע וע"ש שהמטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש והושיע מהם לוט ושתי בנותיו לעין כולם ועל כרחם. משיב הרוח ומוריד הגשם על שם (תהלים קמז, יח) ישב רוחו יזלו מים. והוא בגבורה שכל טיפה וטיפה יורדת ממקום גבוה ואין הרוח מפזרתן אלא יורדין למקום שהקב"ה חפץ וזאת היא גבורה שאין כמוה. ובגשם תלויה תחיית המתים כמו שאמרנו. וכתיב (איוב ה, ט) לעושה גדולות ואין חקר וגו' וסמיך ליה הנותן מטר על פני ארץ וגו', ובימות החמה שאין מזכירין גבורות גשמים מזכירין טל, וטל ג"כ נקרא תחיה על שם שיחיו המתים בטל שנאמר (ישעיה כו, יט) הקיצו ורננו שוכני עפר כי טל אורות טלך. וגם בירידת הטל יש גבורה גדולה שהוא יורד בכל יום ואינו נמנע.
מכלכל חיים בחסד על שם (תה' קלו, כה) נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו שמכלכל אותם במזונות ובשאר צרכיהם שתי פעמים ביום או שלשה, היינו דאמרינן בפ' ער"פ (קיח, א) אמר רבי אליעזר קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף שנאמר לגוזר ים סוף לגזרים וסמיך ליה נותן לחם לכל בשר. שאם יעשה אדם מלבוש אחד יהנה ממנו שנה או שנתים והמזון מעת לעת. ואמר בחסד כלומר זה שעושה הוא בחסדו ולא בצדקת הבריות. ואמרינן בפרקא קמא דתענית (ב, א) אמר רבי יוחנן שלשה מפתחות לא נמסרו ביד שליח ואלו הן מפתח של גשמים מפתח של חיה מפתח של תחיית המתים. של גשמים שנאמר (דברים כח, יב) יפתח ה' לך את אוצרו הטוב. של חיה שנאמר (ברא' ל, כב) וישמע אליה אלהים ויפתח את רחמה. של תחית המתים שנאמר (יחז' לז, יג) וידעתם כי אני ה' בפתחי את קברותיכם. במערבא אמרי, אף מפתח של פרנסה, שנאמר (תה' קמה, טז) פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון. ומקשי ורבי יוחנן מאי טעמא לא חשיב לה להא, ומתרץ אמר לך גשמים היינו פרנסה. וסימן לאלו הארבע מפתחות מפתח פירוש מ' מטר פ' פרנסה ת' תחיית המתים ח' חיה. מחיה מתים ברחמים רבים כמו שפירשנו ועוד הולך ומפרש כיצד מחיה מתים ברחמים רבים כי הוא סומך נופלים על שם (שם קמה, יד) סומך ה' לכל הנופלים כי פעמים שיפול אדם ויחשבוהו הרופאים כמת והשם סומכו ומחייהו, ורופא חולים ע"ש (שמות טו, כו) כל המחלה וגו' כי אני ה' רופאך. כי פעמים שיגיעו עד שערי מות והשם רופאם ומחייה אותם. ומתיר אסורים ע"ש (תה' קמו, ז) ה' מתיר אסורים שגם הם חשובים כמתים שחיו. ומקיים אמונתו לישיני עפר ע"ש (דניאל יב, ב) ורבים מישיני אדמה עפר יקיצו, כלומר כשם שמקיים אמונתו עם החיים ומרפא אותם כך עתיד לקיים עם המתים. וי"מ ומקיים אמונתו לישיני עפר שמזכיר השבועה שנשבע לאברהם יצחק ויעקב שנקראו ישיני עפר והראשון עיקר. מי כמוך בעל גבורות אלו שאמרנו והוא על שם (ישעיה מד, ז) ומי כמוני יקרא. ומי דומה לך על שם (ישעיה מ, יח) ואל מי תדמיון אל. מלך ממית ומחיה על שם (ש"א ב, ו) ה' ממית ומחיה. שהוא ממית ומחיה בהרבה ענינים כמו שאמרנו. ומצמיח ישועה, על שם (ישעיה סא, יא) יצמיח צדקה ותהלה נגד כל הגוים. ונאמן אתה להחיות מתים, כלומר ומעתה יש להאמין שאתה מחיה המתים. בא"י מחיה המתים. אמרי' במדרש (מד"ת לא) אמונים נוצר ה' אלו שאומרים אמן באמונה אומר שליח צבור מחיה המתים והם עונים אמן ועדיין לא ראו תחיית המתים אומר גואל ישראל והם עונין אמן ועדיין לא נגאלו ואף על פי שנגאלו הרי חזרו ונשתעבדו, אומר בונה ירושלים והם עונין אמן אע"פ שעדיין היא בחורבנה הוי אמונים נוצר ה'.
אתה קדוש על שם (ישעיה ה, טז) והאל הקדוש נקדש בצדקה. ושמך קדוש על שם (שם נז, טו) וקדוש שמו וכנגד זה וקדושים בכל יום יהללוך סלה אלו ישראל שנאמר (ויקרא יט, ב) קדושים תהיו. כי אל מלך גדול שנאמר (מלאכי א, יד) כי מלך גדול אני, וכתיב (תה' פו, י) גדול אתה. וקדוש אתה כמו שאמרנו. והמון העם אינם אומרים כי אל מלך גדול וקדוש אתה. ובסדורי הגאונים ישנו ונכון לאומרו מהטעם שאפרש לקמן. בא"י האל הקדוש שנאמר (ויקרא יט, ב) כי קדוש אני ה'. אתה מוצא כי לא נתקן מלך בחתימות שמונה עשרה ברכות כלם אלא בארבע ברכות בלבד. והן שלש ראשונות אלו וברכת השיבה שופטינו. והטעם מפני שחתימות שלש ברכות ראשונות אלו רומזות לאבות כי חתימת ברכה ראשונה היא מגן אברהם וחתימת ברכה שנייה מחיה מתים כנגד יצחק, על שם שלקח אביו בידו הסכין לשוחטו במצות הבורא והי' חשוב כמת ואח"כ לא הניחו הבורא לשוחטו והרי כאלו החיה אותו. וחתימת ברכה שלישית האל הקדוש כנגד יעקב ע"ש שהיתה מטתו שלימה וקדושה שלא יצא ממנו זרע פסול. וחתימת מלך אוהב צדקה ומשפט רומזת לדוד המלך היושב על המשפט ולפיכך תקנו בסוף ארבעתן מלכות בעבור חשיבות שהן רומזות לאבות ולדוד והוא ע"ש מה שנאמר לדוד (ש"ב ז, ט) ועשיתי לך שם גדול כשם הגדולים אשר בארץ, כנ"ל. ואח"כ מצאתי שפירש הריב"א נר"ו כי מפני ששלש ראשונות הם כנגד ג' אבות ונאמר בהם אלהות אמר כנגדם שלש מלכיות, ומלך אוהב צדקה ומשפט כנגד מה שכתוב אלהי דוד אביך וכן כתוב (תה' קמה, א) ארוממך אלהי המלך ואברכה שמך לעולם ועד. ואמר (שם קמו, י) ימלוך ה' לעולם אלהיך ציון וגו'.
אתה חונן לאדם דעת על שם (תהלים צד, י) המלמד אדם דעת ועל שם (שמות לג, יט) וחנותי את אשר אחון. ומלמד לאנוש בינה ע"ש (מ"א ה, ט) ויתן אלהים חכמה לשלמה ותבונה הרבה מאד. חננו מאתך דעה ובינה והשכל ע"ש (ירמיה ג, טו) ורעו אתכם דעה והשכל.
השיבנו אבינו לתורתך על שם (נחמיה ט, לד) ואבותינו לא עשו תורתך. אמרו רז"ל יאמר אבינו שנהיה חביבין לפניך כבן. ועוד השיבנו אבינו לתורתך ע"ש דאמרינן בספרי (שמ"ה) ובאלה שמות רבה (פל"ג, ו) תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב (דברים לג, ד), משל לבן מלך שנשבה למדינת הים כשהוא קטן אם מבקש לחזור אפילו לאחר כמה שנים אינו בוש לחזור מפני שאומר לירושתי אני חוזר, כך תלמיד חכם כשהוא פורש מדברי תורה והולך ומתעסק בדברים בטלים אם מבקש לחזור אליו לאחר כמה שנים אינו בוש לחזור מפני שאומר לירושתי אני חוזר. ולכך אמר אבינו לפי שהבן חוזר לירושתו שירש מאביו. וקרבנו מלכנו לעבודתך שהיא עבודת המצות שחייב אדם לעבוד אותו כעבדים ולכך אמר מלכנו. ומצאנו המצוה שנקראת עבודה שנאמר (דברים כה, מז) תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך, כלומר שלא קיימת המצות. פי' אחר וקרבנו מלכנו לעבודתך ר"ל להתפלל לפניך כמו שאמרו ז"ל (דברים יא, ו) ולעבדו בכל לבבכם איזו היא עבודה שבלב זו תפלה (תענית ב, א). ושייך קריבה בתפלה ע"ש (תה' סה, ה) אשרי תבחר ותקרב ישכון חצריך. והחזירנו בתשובה שלימה לפניך ע"ש (איכה ה, כא) השיבנו ה' אליך ונשובה, כלומר אם התחלנו לשוב סייענו להיות בתשובה שלימה לפניך. וזהו על דרך מה שאמרו רז"ל (יומא לח, ב) בא ליטהר מסייעין אותו. בא"י הרוצה בתשובה שנאמר (יחזקאל לג, יא) אם אחפוץ במות הרשע כי אם בשוב רשע מדרכו וחיה. וכתיב (שם יח, כג) החפץ אחפוץ מות רשע נאום ה' אלהים הלא בשובו מדרכיו וחיה.
סלח לנו אבינו כי חטאנו על שם (מ"א ח, נ) וסלחת לעמך אשר חטאו לך. מחול לנו מלכנו כי פשענו, על שם (שם) ולכל פשעיהם אשר פשעו בך. וסמך סליחה וחטא לאב ומחילה ופשע למלך מפני שכל זדונות שעושה הבן דומות לפני האב כשגגות ונקלים יהיו בעיניו לסלחם כמו שחטא נקל מפשע. ולפני המלך דומות שגגות העם כזדונות כמו שנאמר (משלי כט, ד) מלך במשפט יעמיד ארץ ולכן יש לומר לו כי פשענו לפי שפשע גדול מהחטא, ומחילה יש לבקש מכל אדם המקפיד ומדקדק על חבירו או על עבדו שימחול לו עלבונו, אבל אין לומר שיסלח לו עלבונו. ולכן יש לומר לאב שאינו מקפיד ומדקדק כל כך סלח לנו כלומר שאף הקפדה מועטת לא תשאר. ויש מפרשים סלח לנו אבינו אע"פ שחטאנו מחול לנו מלכנו אע"פ שפשענו. כי אל טוב וסלח אתה ע"ש (תה' פו, ה) כי אתה ה' טוב וסלח. בא"י חנון שנאמר (תה' קמה, ח) חנון ורחום ה'. המרבה לסלוח שנאמר (ישעיה נה, ז) ואל אלהינו כי ירבה לסלוח.
ראה נא בעניינו ע"ש (תהלים קיט, קנג) ראה עניי. וריבה ריבנו ע"ש (משלי כה, כג) כי ה' יריב ריבם וכתיב (איכה ג, נו) רבת ה' ריבי נפשי. וכתיב (ישעיה מט, כה) ואת יריבך אנכי אריב, וגאלנו מהרה למען שמך ע"ש (ישעיה מז, ד) גואלנו ה' צבאות שמו. כי גואל חזק אתה ע"ש (שם מ, י) כי הנה ה' בחזק יבא.
רפאנו ה' ונרפא הושיענו ונושעה כי תהלתנו אתה פסוק הוא בירמיה (ירמיה יז, יד) בלשון יחיד. ואע"ג דאמרי' בתוספתא (מגילה ד) כל הכתוב לרבי' אין מכנין אותו ליחיד ליחיד אין מכנין אותו לרבי' פי' הרמ"ה דוקא בתרגום המתרגם הפסוקי' או הקורא פסוק ככתבו בזמן שמכוין לקרות אינו רשאי לשנות מרבים ליחיד או מיחיד לרבים אבל פסוק של תפלה שאין כוונת הצבור לקרותם אלא להתחנן דרך תפלה ובקשה הרי הן כשאר תפלות ורשאין לשנות' כפי צורך השעה ולפי ענין תחנתם ובקשתם. וה"ר יונה פי' דוקא כשקורא כל המזמור או כל הענין כסדר אז אין לשנות אבל כשמתפלל ואומר פסוקים מפוזרים הנה והנה יכול לשנות מרבים ליחיד ומיחיד לרבים ולזה הסכים הרא"ש. והעלה רפואה שלימה לכל תחלואינו ע"ש (תה' קג, ג) הרופא לכל תחלואיכי. ולכל מכאובינו ע"ש (איוב ה, יח) כי הוא יכאיב ויחבש. כי אל רופא רחמן ונאמן אתה ע"ש (שמות טו, כו) כי אני ה' רופאך. כנגד חלאים רעים הוא רופא רחמן וכנגד נאמנים הוא רופא נאמן וכן הוא אומר (דברים כח, נט) וחלאים רעים ונאמנים. בא"י רופא חולי עמו ישראל ע"ש (דברים לב, לט) מחצתי ואני ארפא.
ברך עלינו ה' אלהינו את השנה הזאת על שם (ויקרא כה, כא) וצויתי את ברכתי לכם וע"ש (עי' יואל ב, כה) וברכתי לכם את השנים. ואת כל מיני תבואתה לטובה כל מיני פירות נקראין תבואה על שם (נחמיה ט, לז) ותבואתה מרבה למלכים. ותן טל ומטר לברכה על פני האדמה ע"ש (מ"א יז, א) אם יהי' השנים האלה טל ומטר. וכתיב (מ"א יח, א) ואתנה מטר על [פני] האדמה. ורוה פני תבל ע"ש (תהלים סה, יא) תלמיה רוה וכתיב (ישעיה נה, י) כי אם הרוה את הארץ. ושבע את העולם כולו מטובך על שם (נחמיה ט, כה) ויאכלו וישבעו וישמינו ויתעדנו בטובך הגדול. ומלא ידינו מברכותיך ומעושר מתנות ידיך ע"ש (תהלים סה, י) פלג אלהים מלא מים וע"ש רבת תעשרנה וע"ש (דברים טז, יז) איש כמתנת ידו כברכת ה' אלהיך. שמרה והצילה שנה זו ע"ש (תהלים סה, יב) עטרת שנת טובתך וע"ש (דברים יא, יב) תמיד עיני ה' אלהיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה. מכל דבר רע ע"ש (תהלים קמא, ד) אל תט לבי לדבר רע. ומכל מיני משחית ע"ש (שמות יב, כג) ולא יתן המשחית לבא. ומכל מיני פורעניות לשון חכמים הוא והוא ע"ש (שופטים ה, ב) בפרוע פרעות בישראל. ועשה לה תקוה ע"ש (ירמיה יז, יג) מקוה ישראל ה'. ואחרית שלום ע"ש (תהלים לז, לז) כי אחרית לאיש שלום. חוס ורחם ע"כ תבואתה ע"ש (ויקרא כה, כא) ועשת את התבואה לשלש השנים. והמון העם קורין חוס ורחם עלינו ועל כל תבואתה ואינו נכון כי ברכה זו נתקנה לבקש רחמים על תבואת השנה ופירותיה ומה לנו להכניס עצמנו בה כי הנה שאר ברכות התפלה הם בקשה עלינו. ופירותיה ע"ש (יואל ב, כב) כי עץ נשא פריו. וברכה בגשמי רצון ברכה ונדבה ע"ש (יחז' לד, כו) והורדתי הגשם בעתו גשמי ברכה יהיו [ו]ע"ש (תה' סח, י) גשם נדבות תניף אלהים. ושובע ע"ש (ויקרא כו, ה) ואכלתם לחמכם לשובע. ושלום על שם (שם) ונתתי שלום בארץ. כשני' הטובות על שם (יחזקאל לד, כו) גשמי ברכה יהיו כשנים הטובות. בא"י מברך השנים ע"ש (ויקרא כה, כא) וצויתי את ברכתי לכם. ובספרד נוהגין לומר ברכה זו בימות הגשמים בנוסח הזה שאמרנו. ובימות החמה מתחילין בה ברכנו ה' אלהינו בכל מעשה ידינו וברך שנתינו בטללי רצון ברכה ונדבה וכו'. ושמעתי שיש מקומות שמתחילין ברכה זו לעולם ברך עלינו אלא שמשנין בה בין טל לגשם בלבד.
תקע בשופר גדול ע"ש (ישעיה כז, יג) והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול. לחרותינו ע"ש (שם סא, א) לקרוא לשבויים דרור. ותרגום דרור (ויקרא כה, י) חירותא וזה מדבר על עת ביאת הגואל שיגלה במהרה בימינו להוציאנו ממאסר האומות. ושא נס לקבץ גליותינו וקבצנו יחד מהרה מארבע כנפות כל הארץ לארצנו ע"ש (ישעי' יא, יב) ונשא נס לגוים ואסף נדחי ישראל ונפוצות יהודה יקבץ מארבע כנפות הארץ. בא"י מקבץ נדחי עמו ישראל ע"ש (יחזקאל כח, כה) בקבצי את בית ישראל וע"ש (עי' ישעיה יא, יב) אסף נדחי ישראל.
השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחלה, על שם (ישעיה א, כו) ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחלה. והסר ממנו יגון ואנחה על שם (שם לה, י) ונסו יגון ואנחה, וכתיב (שם כה, ח) וחרפת עמו יסיר מעל כל הארץ והוא חוזר על מה שלמעלה ממנו ע"ש (עי' משלי כט, ב) במשול רשע יאנח עם. ומתוך שמשיב לנו שופטים הגונים נהפכה אותו האנחה לששון ולשמחה וגם יתכן לפרש מתוך שנעשה דין ומשפט בינינו סר ממנו יגון ואנחה. ומלוך עלינו אתה ה' לבדך שנאמר (זכריה יד, ט) והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. ברחמים בצדק ובמשפט לפי שכ' (יחז' כ, לג) ובחמה שפוכה אמלוך עליכם, אנו מבקשין מלפניו שלא ימלוך עלינו בחמה אלא ברחמי'. בצדק ובמשפט ע"ש (הושע ב, כא) וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד וכו'. בא"י מלך אוהב צדקה על שם (תה' מה, ח) אהבת צדק. ומשפט ע"ש (שם צט, ד) ועוז מלך משפט אהב. כתב ה"ר יחיאל בן הרא"ש תמה אני על חתימת זו הברכה למה נשתנית מכל חתימת ברכ' שמונה עשרה לענין מלכות הא קיימא לן ברכה הסמוכה לחבירתה אין בה מלכות ועוד לכאורה איני יודע מה הפרש גדול בין מלך אוהב צדקה ומשפט ובין המלך המשפט לענין שצריך לחזור לראש אם שכח אך שאינו רשאי לשנות מה שהורגל בפי כל. אמנם שמעתי שבפרובנציא אין אומרים מלך, וישר בעיני. שוב מצאתי בסדור הנק' מחזור ויטרי ה"ג בפ"ק דברכות (יב, ב) כל השנה כולה אומר האל הקדוש האל המשפט חוץ מעשי"ת שאומר המלך הקדוש המלך המשפט לפי שעכשיו יושב על המשפט לדון כל העולם וי"א כל השנה כולה מלך אוהב צדקה ומשפט דגבי משפט שייך לומר מלכות טפי משאר ברכות כמו שנא' מלך במשפט יעמיד ארץ ואיש תרומות יהרסנה, ונשאתי ונתתי בדבר לפני אדוני אבי הרא"ש וקבל דברי עד כאן. וכבר פירשנו למעלה [בברכת אתה קדוש] טעם נכון לחתימת ברכה זאת למה תקנו להזכיר בה מלך.
על הצדיקים ע"ש (תה' לד, טז) עיני ה' אל צדיקים ואזניו אל שועתם. ועל החסידים ע"ש (שם לד, ו) על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא. ועל גרי הצדק ע"ש (דברים י, יט) ואהבתם את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים. ועלינו יהמו רחמיך ה' אלהינו על שם (ישעיה סג, טו) המון מעשיך ורחמיך אלי התאפקו. והזכיר כאן ד' כתות מישראל, צדיקים. חסידים. גרי הצדק. ועלינו יהמו רחמיך. כדאמרינן במכלתין משפטים וכן אתה אומר בד' כתות שהן מלא עונות ואומרות לפני הקב"ה יהודים אנחנו (ישעיה מד, ה) זה יאמר לה' אני וזה יקרא בשם יעקב וזה יכתוב ידו לה' ובשם ישראל יכנה. זה יאמר לה' אני שנתערב בי חטא. פירוש אלו הצדיקים שהם גדולים מכולם שלא חטאו מעולם ולא נצטרכו להיות בעלי תשובה ולקרותם חסידים. ובאיוב נמי (איוב א, א) איש תם וישר וירא אלהים לפי שהיה עובד את השם מיראה. וזה יקרא בשם יעקב אלו גרי הצדק. וזה יכתוב ידו לה' אלו בעלי תשובה. פי' אלו חסידים שיש בהם קצת יראה על העבירות שעשו, וכן אמר דוד (תה' פו, ב) שמרה נפשי כי חסיד אני, כלומר כי בעל תשובה אני, שלא היה רשאי לקרות עצמו חסיד. ובשם ישראל יכנה אלו יראי שמים וזהו ועלינו יהמו נא רחמיך אע"פ שאין אנו חשובין כל כך אלא אנו יראי שמים ואין אנו מחזיקים עצמינו כעובדים מאהבה. והפסוק הזכיר גרים קודם בעלי תשובה מפני שהזהירה תורה [הרבה] פעמים לאהבה אות' וגם השם אוהב אותם. ובתפלה נזכרו כסדר מעלתם. ותן שכר טוב לכל הבוטחים בשמך באמת, ורוצה לומר שהם יודעים אמיתת שמך, ע"ש (תה' ט, יא) ויבטחו בך יודעי שמך כי לא עזבת דורשיך ה'. ואמר ותן שכר טוב ע"ש (תה' לא, כ) מה רב טובך אשר צפנת ליריאיך פעלת לחוסים בך נגד בני אדם. ושים חלקנו עמהם עם הבוטחים בשמך ע"ש שאומר בתלמוד (עי' ברכות טז, ב) יהי חלקי עם הצדיקים בגן עדן. ולעולם לא נבוש פי' ממעשינו. כי בך בטחנו חבר בטחון עם בושה ע"ש (תה' כה, ב) בך בטחתי אל אבושה אל יעלצו אויבי לי. ועל חסדך נשעננו ע"ש (דהי"ב יג, יח) כי נשענו על ה' אלהי אבותיהם. ואמר חסדך ע"ש (תה' קג, יז) וחסד ה' מעולם. ברוך אתה ה' משען ע"ש (ישעיה י, כ) ולא יוסיף עוד שארית ישראל להשען על מכהו ונשען על קדוש ישראל באמת. ומבטח לצדיקים ע"ש (תהלים מ, ה) אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו ולא פנה אל רהבים ושטי כזב.
תשכון בתוך ירושלים עירך כאשר דברת שנאמר (זכריה ח, ג) ושכנתי בתוך ירושלם ונקרא' ירושלם עיר האמת. ובנה אותה בנין עולם על שם (תהילים פט, ג) עולם חסד יבנה. במהרה בימינו לשון חכמים הוא. בא"י בונה ירושלם שנאמר (תה' קמז, ב) בונה ירושלם ה' נדחי ישראל יכנס.
את צמח דוד מהרה תצמיח ע"ש (תה' קלב, יז) אצמיח קרן לדוד. וקרנו תרום ע"ש (שם קיב, ט) קרנו תרום בכבוד. בישועתך ע"ש (ובישועתך תרום קרננו) (שמוא' ב', א') [רמה קרני בישועתך]. ואמר בישועתך כי בנין ירושלים היא ישועת המקום שנא' (ישעיה נב, י) וראו כל אפסי ארץ את ישועת אלהינו. כי לישועתך קוינו כל היום ע"ש (בראשית מט, יח) לישועתך קויתי ה'. ואמר כל היום ע"ש אותך קויתי כל היום. וחותם בא"י מצמיח קרן ישועה שנא' ביום ההוא אצמיח קרן לבית ישראל.
שמע קולנו ה' אלהינו ע"ש (דברים כו, ז) וישמע ה' את קולנו. ורחם עלינו ע"ש רחום וחנון ה'. וקבל על שם (דברים שם) וישמע ה' את קולנו ומתרגמי' וקבל ה' צלותנא. ברחמים על שם (דניאל ט, יח) כי לא על צדקותינו אנחנו מפילים תחנונינו לפניך כי על רחמיך הרבים. וברצון את תפלתינו ע"ש (תה' סט, יד) ואני תפלתי לך ה' עת רצון אלהים ברב חסדך ענני באמת ישעך. כי אל שומע תפלותינו ותחנונינו. כך קורין המון העם. ויש קורין כי אל שומע תפלות ותחנונים אתה והוא הנכון. כי אין להחזיק עצמנו כל כך בצדיקים ולומר כי שומע תפלותינו בכל עת. ומלפניך מלכנו ריקם אל תשיבנו על דרך (תה' עד, כא) אל ישוב דך נכלם, ור"ל אם לא זכינו הרבה אל תחזירנו ריקם מכל וכל ועשה לנו קצת מן בקשתינו. כי אתה שומע תפלת כל פה ע"ש (תה' סה, ג) שומע תפלה עדיך כל בשר יבואו. וי"א כי פה, בגימטריא מילה. כלומר ישראל שהם מהולים. וחותם בא"י שומע תפלה.
רצה ה' אלהינו בעמך ישראל ע"ש (יחזקאל מג, כז) ורציתי אתכם נאום ה'. וכת' רבינו סעדיה ורבינו שרירא שבתפלת המנחה אין אומר שליח צבור רצה מפני שאין הכהנים נושאין את כפיהם בשעת המנחה משום שכרות שכבר סעדו כל העם ושמא שתו הכהנים יין ושכור אסור בנשיאת כפים אלא מתחיל ואישי ישראל. אבל במנחה של תעניות כתבו שאומרים אותו. וביום הכפורים במנחה לבד אע"פ שאין נושאין כפיהם נהגו לומר רצה. וכתב ה"ר יעקב בן הרא"ש אע"פ שאין נשיאות כפים במנחה מה ענין זה שלא לומר רצה, ואם משום דאמרינן בסוטה בפרק ואלו נאמרין (לח, ב) כל כהן שאינו עולה בעבודה פי' ברצה שוב אינו עולה מאי נפקא מיניה וכי בשביל שהיו עולין ברצה לא יאמרו אותו כשאין נשיאות כפים. ולתפלתם שעה על שם (ברא' ד, ד) וישע ה' אל הבל ואל מנחתו. והשב העבודה לדביר ביתך על שם (מ"א ו, יט) ודביר בתוך הבית. ואישי ישראל ותפלתם מהרה באהבה תקבל ברצון, אע"פ שאין עתה עבודה מתפללין על התפלה שהיא במקום הקרבנות שתתקבל ברצון. ויש מפרשים והשב העבודה לדביר ביתך ואישי ישראל ואח"כ ותפלתם מהרה באהבה תקבל ברצון תחלת דבר הוא ולפי פירוש זה אין להתחיל ואישי ישראל, מפני שאינו תחלת דבר. ותהי לרצון תמיד עבודת ישראל עמך על שם (ישעיה נו, ז) עולותיהם וזבחיהם יעלו לרצון על מזבחי, והתפלה נקראת עבודה כמו שאמרנו בהקדמת הספר הזה. ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים על שם (מיכה ד, יא) ותחז בציון עינינו, וכתיב (ישעיה נב, ח) כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון. ואמר ברחמים על שם (דברים ל, ג) ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך, וכתיב (ירמיה לא יט) רחם ארחמנו נאום ה'. בא"י המחזיר שכינתו לציון ע"ש (שמות כה, ח) ושכנתי בתוכם, וכתיב (עי' נחמיה א, ט) לשכן שמי שם. ולשון המחזיר הוא מדברי רז"ל שנשתמשו בו הרבה.
מודים אנחנו לך מלשון אך צדיקים יודו לשמך. והירחי פי' מודים משתחוים כדמתרגמי' ואשתחוה אל המלך ומודינא למלכא ואמרינן בבראשית רבה (תנחומא ויחי) כי לא שאול תודך ומי הוא מודה מי שהוא חי ומשתחוה לחי העולמים שכן כתיב (ישעיה לח, ח) חי חי יודוך ולכן אמר בסוף וכל החיים יודוך סלה לפי שאנו חיים ואתה חי מודים אנחנו לך. ותמצא כי מודים עולה במנין מאה לרמוז שאנחנו מודים לו במאה ברכות בכל יום. צור חיינו על שם צור חיי. מגן ישענו על שם (ש"ב כב, לו) ותתן לי מגן ישעך. אתה הוא לדור ודור על שם (תהלים קמו, י) לדור ודור הללויה. נודה לך על שם אך צדיקים יודו לשמך. ונספר תהלתך על שם (תהלים קמה, כד) תהלת ה' ידבר פי ועל שם (שם קמה, ו) וגדולתך אספרנה. ועל חיינו המסורים בידך על דרך (תהלים לא, טז) בידך עתותי. ועל נשמותינו הפקודות לך שנאמר (תהלים לא, ו) בידך אפקיד רוחי שנפשות האדם הם בידו פקדון בכל לילה עד שייקץ. ועל נסיך שבכל יום עמנו על שם (תהלים ס, ו) נתת ליראיך נס להתנוסס. ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל עת ע"ש (תה' מ, ו) רבות עשית אתה ה' אלהי נפלאותיך ומחשבותיך אלינו. ערב ובוקר וצהרים ע"ש (תה' נה, יח) ערב ובוקר וצהרים אשיחה ואהמה. הטוב כי לא כלו רחמיך והמרחם כי לא תמו חסדיך ע"ש (איכה ג, כב) חסדי ה' כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו. ואמר לשון הטוב על ההודאה על החסד ע"ש (תה' קו, א) הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו. ואע"פ שלשון הפסוק הוא תמנו בכאן אינו נופל לשון תמנו אלא תמו המ"ם בדגש כי בפסוק יתפרש כך חסדי השם עמנו כי לא תמנו אנחנו. אבל בכאן אינו נופל פירוש זה לכך צריך לומר תמו. כי מעולם קוינו לך על שם (תה' כה, ו) זכור רחמיך ה' וחסדיך כי מעולם המה. ועל כלם יתברך ויתרומם תמיד שמך מלכנו לעולם ועד לשונות של פרקי היכלות הם. וכל החיים יודוך סלה על שם (תהלים מד, ט) ושמך לעולם נודה סלה וע"ש (ישעיה לח, יח) חי חי הוא יודך כמוני היום. ויהללו את שמך הגדול על שם (יחזקאל לו, כג) וקדשתי את שמי הגדול. ואמר לשון הלול אצל גדולה ע"ש (תה' צו, ד) גדול ה' ומהולל מאד. באמת ע"ש (ירמיה י, י) וה' אלהים אמת. כי טוב ע"ש (תה' קו, א) הודו לה' כי טוב. ברוך אתה ה' הטוב שמך שנא' (איכה ג, כה) טוב ה' לקוויו. ולך נאה להודות לשון חכמים הוא על שם (ירמיה י, ז) מי לא ייראך מלך הגוים כי לך יאתה.
שים שלום ע"ש (במדבר ו, כו) וישם לך שלום. טובה ע"ש (עי' תה' פה, יג) וה' יתן הטוב אלינו. וברכה ע"ש (דברים כו, טו) וברך את עמך. חן ע"ש (תה' פד, יב) חן וכבוד יתן ה'. וחסד על שם (עי' עזרא ט, ט) ויט אלינו חסד. ורחמים עלינו ועל כל ישראל עמך ע"ש (תה' קג, יג) כרחם אב על בנים רחם ה' על יראיו. וברכנו כלנו כאחד באור פניך כלומר אתה אל אחד ואנחנו בני אברהם הנקרא אחד שנאמר (יחז' לג, כד) אחד היה אברהם וכתיב (ישעיה נא, ב) כי אחד קראתיו, ואנחנו גוי אחד שנ' (ש"ב ז, כג) ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ, אם כן ברכנו כלנו כאחד. ואמר באור פניך על שם ברכת כהנים שכתוב בה יאר ה' פניו אליך וע"ש (תה' פט, טז) ה' באור פניך יהלכון. כי באור פניך נתת לנו ה' אלהינו תורה ע"ש (משלי ו, כג) כי נר מצוה ותורה אור ואור הוא גדול מנר. וחיים היא התורה שנאמר (דברים ל, כ) כי היא חייך ואורך ימיך. אהבה ע"ש (ירמיה לא, ב) ואהבת עולם אהבתיך. וחסד צדקה ע"ש (תה' לו, יא) משוך חסדך ליודעיך וצדקתך לישרי לב. ורחמים ברכה ושלום פירשנום למעלה. וטוב בעיניך כלומר ויהיה טוב בעיניך. לברך את עמך ישראל ברוב עוז ושלום ע"ש (תה' כט, ו) ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום. בארץ ישראל המברך את עמו ישראל בשלום אמן שנא' (ויקרא כו, ו) ונתתי שלום בארץ. והטעם שתקנו לברך את ישראל בסוף כל תפלה לפי שהתפלות כנגד תמידים תקנום וכמו שבכל פעם בהשלים העבודה היו הכהנים מברכים את ישראל כמו שנא' (ויקרא ט, כב) וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם. וכתיב (במדבר ו, כג) כה תברכו את בני ישראל וגו'. ואו' יהיו לרצון אמרי פי.
אלהי נצור לשוני מרע, ע"ש (תה' לד, יד) נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה, ואע"פ שהטוב והרע מסורין ביד האדם הוא מבקש מאת השם לסייעו לעשות טוב. ולמקללי נפשי תדום הוא מוסיף על נצור לשוני מרע כלומר לא מיבעיא שאני שואל שתזכני שלא אחרף לזולתי תחלה אלא אף אני שואל שתזכני לסבול קללתו, וזהו שומעין חרפתן ואינן משיבין. ונפשי כעפר לכל תהיה הוא מוסיף על ושפתותי מדבר מרמה. כלומר לא מבעיא שאני שואל מניעת הדבור של מרמה אלא אף אני שואל להיות כעפר לפני הכל. והטעם, לרמוז כמו שהעפר הכל רומסים אותו ברגליהם ועולה על ראשיהם וגם לסוף הכל צריכים לו כך המשפיל עצמו בעולם הזה יהיה לראש לעולם הבא. ואמר אחר כן פתח לבי בתורתך כדאמרינן במס' עבודה זרה (יט, ב) נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה שמא תאמר הואיל ונצרתי לשוני מרע ושפתותי מדבר מרמה אלך ואגרה בשינה תלמוד לומר (תה' לד, טו) סור מרע ועשה טוב. ואין טוב אלא תורה שנאמר (משלי ד, ב) כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו, והלומד ואינו מקיים אינו כלום לכך אמר ובמצותיך תרדוף נפשי וכיון שארדוף מצותיך הצילני מן החושבים עלי רעה ורודפים אותי כמו שנא' (תה' קיט, פו) כל מצותיך אמונה שקר רדפוני עזרני כמעט כלוני בארץ ואני לא עזבתי מצותיך, כי רדיפת המצות מועלת לבטל רדיפת השונאים ולכך אומר מיד וכל החושבים עלי רעה מהרה הפר עצתם וקלקל מחשבותם. ואומר פסוק יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' צורי וגואלי (תה' יט, טו), וכבר כתבנו הטעם בתחלת שמנה עשרה ובקשה זו היא שנוייה בברכות בסוף פרק היה קורא (יז, א).
ואחר כך אומר (איוב כה, ב) עושה שלום במרומיו. ועושה ג' פסיעות לאחוריו בכריעה אחת (יומא נג, א) כי בכל השלש פסיעות שכינה שורה ונותן שלום לשמאלו תחלה כנגד ימינו של הקב"ה העומד לנגדו שנאמר (תה' טז, ח) שויתי ה' לנגדי תמיד. ובמקום שכלו ג' פסיעותיו צריך לעמוד ולא יחזור מיד למקומו דגרסינן ביומא בפרק הוציאו לו את הכף (שם) משמיה דרב מרדכי אמרו כיון שפסע ג' פסיעות לאחוריו התם איבעי ליה למיקם משל לתלמיד הנפטר מרבו אם חוזר מיד דומה לכלב ששב על קיאו, שסופו הוכיח על תחלתו שלא פסע לאחוריו כדי ליפטר מרבו כיון שחוזר עליו מיד. וכתב הרי"ף איבעי ליה למיקם התם עד דפתח ש"צ וכדפתח שליח צבור הדר לדוכתיה. ואיכא מאן דאמר עד דמטי שליח צבור לקדושה וכן נהגו. וכתב הראב"ד שכשהוא מתפלל יחידי ממתין כדי שיעור זה, ואסמכתא לשלש פסיעות אלו מפסוק (יחזקאל א, ז) ורגליהם רגל ישרה. רגליהם שנים ורגל אחד הרי שלשה ומה שאומר אחר כן וכף רגליהם ככף רגל עגל שהם ג"כ שלשה הם בחזרתו למקומו שיש לו לחזור בג' פסיעות כבתחלה. ויש יחידים שנוהגין לומר אחר תפלתם קודם שיפסעו שלש פסיעות בקשה זו.
יש אנשים שמנו התיבות שיש בכל ברכה וברכה משמונה עשרה והביאו פסוקים על כל ברכה מעניניה שעולין תיבותיהם כמנין תיבות הברכה וכן עשיתי אני בראשונה מנין כזה. ואחר כך נראה לי שאין לו יסוד ולא שורש כי לא תמצא מקום בעולם שאומר שמנה עשרה בענין אחד תיבה בתיבה אלא יש מוסיפין תיבות ויש גורעין ואם כן המנין הזה אינו מועיל אלא למי שעשאהו לא לזולתו, ולמה נטריח על הסופרים לכתבו. גרסינן בפרק היה קורא את המגלה (יז, ב) תנו רבנן מנין שאומרי' אבות שנא' (תה' כט) הבו לה' בני אלים. מנין שאומרים גבורות שנא' (שם) הבו לה' כבוד ועוז. ומנין שאומרים קדושת השם שנא' (שם) הבו לה' כבוד שמו השתחוו לה' בהדרת קדש. ומה ראו לומר בינה אחר קדושה שנא' (ישעיה כט) והקדישו את קדוש יעקב ואת אלהי ישראל יעריצו. וכתיב (שם) וידעו תועי רוח בינה וגו'. ומה ראו לומר תשובה אחר בינה שנאמר (ישעיה ו) ולבבו יבין ושב ורפא לו. אי הכי לימא רפואה אחר תשובה לא ס"ד שנא' (שם נה) וישוב אל ה' וירחמהו ואל אלהינו כי ירבה לסלוח אלמא בתר תשובה סליחה היא ומאי חזית דסמכת אהאי סמוך אהאי קרא אחרינא כתיב (תה' קג) הסולח לכל עוניכי הרופא לכל תחלואיכי הגואל משחת חייכי. למימרא דגאולה ורפואה בתר סליחה היא, והא כתיב ושב ורפא לו ההיא רפואה לא דתחלואים היא אלא דסליחה היא. ומה ראו לומר גאולה בשביעית פירו' ולא אמרו רפואה אחר סליחה כמו שנאמר (עי' תהלים קג, ג) הסולח והרופא. אמר ר' חייא בר אבא מתוך שאנו עתידין ליגאל בשביעית לפיכך קבעוה בשביעית איני והא אמר מר בששית קולות בשביעית מלחמות במוצאי שביעית בן דוד בא. מלחמה נמי התחלה דגאול' היא והתחלה דגאול' מיהא בשביעית הויא. ואמרינן בירושלמי בפרק היה קורא בתורה (ברכות פ"ב) ר' יונה בשם ר' אחא שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון שירה שביעית להודיע שאין ישראל נגאלין אלא בשביעית ע"כ. ומה ראו לומר רפואה בשמינית אמר רב אחא ואיתימא ר' לוי מתוך שנתנה מילה בשמינית שצריכה רפואה לפיכך קבעוה בשמינית. ומה ראו לומר ברכת השנים בתשיעית אמר ר' אלכסנדרי כנגד מפקיעי שערים שנא' (תה' י) שבור זרוע רשע ורע תדרוש רשעו בל תמצא. ודוד כי אמרה בפ' תשיעית אמרה. ואמרינן בירושלמי אמר ר' אלכסנדרי מפני מה תקנו מברך השנים ברכה תשיעית כנגד קול ה' שובר ארזים שהוא עתיד לשבר כל מפקיעי שערים. פירוש והוא השם התשיעי במזמור עד כאן. ומה ראו לומר קבוץ גליות אחר ברכת השנים שנא' (יחזקאל לו) ואתם הרי ישראל ענפיכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבא וכיון שנתקבצו גליות נעשה דין ברשעים שנאמר (ישעיה א) ואשיבה ידי עליך ואצרוף כבור סיגיך ואסירה כל בדיליך, וכתיב בתריה ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחלה. וכיון שנעשה דין ברשעים כלו המינין וכולל זדים עם המינין שנא' (שם) ושבר פושעים וחטאים יחדיו וגו'. וכיון שכלו המינין מתרוממות קרנות הצדיקים שנאמר (תהלים עה) וכל קרני רשעים אגדע תרוממנה קרנות צדיק. וכולל גרים עם הצדיקים שנ' (ויקרא יט) מפני שיבה תקום וסמיך ליה וכי יגור אתך גר. והיכן מתרוממות קרנות הצדיקים בירושלם שנא' (תה' קכב) שאלו שלום ירושלם ישליו אוהביך. וכיון שבאו לירושלם בא דוד שנא' (הושע ג) אחר ישובו בני ישראל ובקשו את ה' אלהיהם ואת דוד מלכם. וכיון שבא דוד באה תפלה שנא' (ישעיה נו) והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפלתי. וכיון שבאה תפלה באה עבודה שנאמר (שם) עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי. וכיון שבאה עבודה באת הודאה שנאמר (תה' נ) זובח תודה יכבדנני פירוש זביחה דהיינו עבודה ואחר כך הודאה. ומה ראו לו' ברכת כהנים אחר הודאה שנא' (ויקרא ט) וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וירד מעשות החטאת והעולה. ולימרה מקמי עבודה מי כתיב לעשות מעשות כתיב ולימרה בתר עבודה הא כתיב זובח תודה יכבדנני מאי חזית דסמכת אהאי סמוך אהאי מסתברא עבודה והודאה חדא מילתא היא. ומה ראו לומר שים שלום אחר ברכת כהנים שנא' (במדבר ו) ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם וברכה דקודשא בריך הוא היא שלום שנאמר (תהלים כט) ה' יברך את עמו בשלום. מכאן ואילך אסור לספר בשבחו של הקב"ה פי' בקביעות ברכה והיינו דאמר ר' אלעזר מאי דכתיב (תה' קו) מי ימלל גבורות ד' ישמיע כל תהלתו למי נאה למלל גבורות ה' למי שיכול להשמיע כל תהלתו וכתיב (תה' סה) לך דומיה תהלה. סמא דכולא משתוקא. אבל אם בא לומר אחר תפלתו אפי' כסדר וידוי יום הכפורים אומר ובלא קביעות ברכה. מכאן ראיה שהחותם בתפלות יום הכפורים בסוף סקילה שריפה, ברוך אתה ה' הסולחן, שהוא טועה ואין ראוי לחתום.
והריב"א נר"ו הביא ראיה לסדר ברכות אמצעות מפר' שובה (הושע יד), קחו עמכם דברים כנגד חונן הדעת שנ' (משלי ח, י) קחו מוסרי ואל כסף ודעת [וגו']. ושובו אל ה' כנגד השיבנו. אמרו אליו כל תשא עון כנגד סלח לנו. אשור לא יושיענו וגו' אשר בך ירוחם יתום כנגד ראה בענינו. ארפא משובתם כנגד רפאנו. אהיה כטל לישראל כנגד ברכת השנים. ילכו יונקותיו כנגד תקע בשופר וקבוץ גליות שנא' (ישעיה נג, ב) ויעל כיונק לפניו. ויהי כזית הודו כנגד השיבה שופטינו שנאמר (במדבר כז, כ) ונתת מהודך עליו. וריח לו כלבנון ולא כמינים המבאישים ריחם. ישובו יושבי בצלו כנגד על הצדיקים שנא' (תה' צא, א) יושב בסתר עליון בצל שדי. יחיו דגן כנגד בונה ירושלים שנאמר (שיר ז, ג) בטנך ערמת חטים. השם גבולך שלום חלב חטים ישביעך. ויפרחו כגפן כנגד את צמח דוד שנא' בו (ברא' מט, יא) אוסרי לגפן עירה, ואומר (תה' פ, ט) גפן ממצרים תסיע. ודמה ירושלם ודוד ללחם ויין הוא שאומר (ברא' יד, יח) ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין. אני עניתי ואשורנו כנגד עננו. ממני פריך נמצא כנגד שומע תפלה. וכתב עוד כי י"ג ברכות אמצעיות הם ששה כנגד ששה ושומע תפלה כנגד כולם. ששה ראשונות באדם עצמו פתח בחונן הדעת שהוא עיקר האדם שנא' (משלי א, ז) יראת ה' ראשית דעת. ואמרו רבותינו (נדרים מ, א) דעה קנית מה חסרת דעה חסרת מה קנית. וא"ר תמה אני היאך בטלו חונן הדעת בשבת שאם אין באדם דעה היאך הוא מתפלל וכל מי שאין בו דעה אסור לרחם עליו שנאמר (ישעיה כז, יא) כי לא עם בינות הוא על כן לא ירחמנו עושהו. ואמר חונן הדעת לומר כי מתת אלהים היא בדרך חן ותחנונים לתת לטוב לפניו וכיון שהבין וידע יחזור בתשובה. ואח"כ ישאל סליחה ומחילה על אשר חטא ומרד. ואחר כך ישאל להצילו מצרותיו ומשונאיו, כי ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו, ועונותיו של אדם גורמין להשניאו בעיני הבריות, ולפי שהם העונות קשים מתחלואי גופו הקדים לשאול עליהם תחלה ואח"כ לרפאות גופו ואבריו אשר הם חולים בעונותיו, וכן כתיב (תה' מא, ה) רפאה נפשי כי חטאתי לך, וכתיב (שמות טו, כו) ויאמר אם שמוע תשמע וגו' כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך. ואחר גאולת נפשו ורפואת גופו שואל על הפרנסה לחיות גופו ונפשו בברכת השנים. ואחר ששאל ששה בצרכי היחיד חוזר לשאול בצרכי הרבים תקע בשופר להרים דגל לחירותינו שהוא ראש הכל לכלל ישראל כנגד חונן הדעת. ואמרו ז"ל כל אדם שיש בו דעה כאלו נבנה בית המקדש בימיו שהמקדש ניתן בין שני שמות שנאמר (שמות טו, יז) פעלת ה' מקדש ה' ודעה בין שני שמות שנאמר כי אל דעות ה'. ואח"כ אומר השיבה שופטינו כנגד השיבנו. וסימן כי לאחר קבוץ גליות יהי' מנוי שופטים שנאמר (הושע ב, ב) ונקבצו בני ישראל ובני יהודה יחדו ושמו להם ראש אחד. ואחר כך ברכת המינים כנגד סליחת עונות כי הם המחטיאים ונדונים בשופטים כשרים. ובכן צדיקים יראו וישמחו כנגד גואל ישראל כי הצדיקים רואים בעוני שביניהם ומקנאין להם לגאול אותם מצרתם. ובונה ירושלים כנגד רפאינו וכן כתיב (תה' קמז, ג) בונה ירושלים ה' הרופא לשבורי לב. וצמח דוד אחר בנין ירושלים כנגד ברכת השנים שהיא צמח שדה וכשיש מלך טוב בארץ מתברכת כמו שנאמר (משלי יג, כג) רב אוכל ניר רשים ואו' (תה' קמו, ז) עושה משפט לעשוקים נותן לחם לרעבים. ואח"כ שומע תפלה על כל הברכות. ודע כי כל ברכה הקודמת לחברתה מעולה ממנה והצורך אליה גדול מאשר לחברתה לכן תחלה חונן הדעת שאם אין דעת אין תשובה כי לא ידע בין טוב לרע. וכן אם לא ישוב מה תועיל לו סליחת עונות הרי הוא חוטא ועוש' עון בכל יום, ואם אין סליחת עונות לא יסורו אויביו וצרותיו כמו שנא' (ישעיה י ה) הוי אשור שבט אפי ומה תועיל לו בריאותו אם ירדפוהו שונאיו. ומה תועלת בעשרו אם הוא חולה ומעונה. הא למדת שגדולה סליחה מן הפרנסה בשלש מעלות, וקנין דעת בחמש. לכן ראוי לרדוף אחריהם כפי מעלתם וכל ההולך פרסה אחת כדי לקנות סחורה הרי הוא חייב לילך ששה פרסאות ללמוד תורה. וכל הסובל עמל ועלבון נפש כדי שלא ינזק בממונו חייב לסבול כפלים כדי שלא יחטא ואם הוא בעל תשובה כפלים פעמים. וכן תחלת הגאולה קבוץ גליות ובהתקבצם ימנו שופטים להשמיד הרשעים ובכן צדיקים יראו וישמחו ותשכון שכינה בישראל ואז בן דוד בא. ולמדת שקבוץ גליות קודם לצמח דוד בדברים רבים עכ"ד.
וכתב בעל הלכות גדולות אמרי במערבא אשכחן בתפלת חנה (ש"א ב) מעין שמנה עשרה. רמה קרני בה' כנגד מגן אברהם. ה' ממית ומחיה כנגד מחיה המתים. אין קדוש כה' האל הקדוש. כי אל דעות ה' כנגד חונן הדעת. ונכשלים אזרו חיל, הרוצה בתשובה. מוריד שאול ויעל, חנון המרבה לסלוח. כי שמחתי בישועתך, גואל ישראל. מקים מעפר דל, רופא חולי עמו ישראל, כמו שנאמר (ש"ב יג, ד) מדוע אתה ככה דל בן המלך. ורעבים חדלו, מברך השנים. רגלי חסידיו ישמור, מקבץ נדחי עמו ישראל. ה' ידין אפסי ארץ, מלך אוהב צדקה ומשפט. ורשעים בחושך ידמו, מכניע זדים. ונכשלים אזרו חיל, משען ומבטח לצדיקים. וכסא כבוד ינחילם, בונה ירושלם. וירם קרן משיחו, את צמח דוד. ואין צור כאלהינו, שומע תפלה. אל תרבו תדברו גבוהה גבוהה, עבודה. יצא עתק מפיכם, הודאה. ויתן עוז למלכו, המברך את עמו בשלום.
ותמצאו בשמנה עשרה ברכות הללו תשעה מקומות שמשנים אותם או מוסיפין בהם בזמנים ידועי' ואלו הן: הראשון בברכת אתה גבור שאומר בימות הגשמים משיב הרוח ומוריד הגשם. ואו' אותו מתפלת מוסף של יום שמיני של חג הסוכות עד תפלת המוסף של יום טוב הראשון של פסח. ומשם ואילך כל ימות החמה מוריד הטל. ומפרש בירושלמי (תענית א, א) כדי שיצאו כל המועדים בטל מפני שהטל סימן יפה לעולם. וזה הטעם אינו מספיק דמה טעם ביום ראשון של פסח אין אומרים טל בליל ראשון ומש"ה איצטריך טעמא אחרינא דאמרינן בירושלמי (שם) ולדכר בערב לית כל עמא תמן. פי' ונמצא אחד מזכיר ואחד שאינו מזכיר ויהיו שתי אגודות. וזה הטעם אינו אלא ליום ראשון של פסח דלית כל עמא תמן שהם טרודין במלאכתן או בעסקי מצה ומרור. אבל ליום טוב האחרון של סוכות שאין להם מלאכה וכל עמא תמן כמו בשחרית איצטריך למימר כדי שיצאו כל המועדים בטל, והוא משיני של סוכות. והדר מקשי בירוש' ולדכר בתפלת יוצר, הוא סבור שהזכירו מערב. פי' ואתי למטעי לשנה הבאה וכיון דחזו דלית מזכיר בשחרית בתפלת יוצר ידע דלא הזכיר מבערב. עוד נראה להביא טעם נכון לזה מדאמר בירושלמי דראש השנה (פ"ד ה"ח) עלה דמתני' השני במוסף מתקיע. דאמרי מפני מה, רבי יהושע בן לוי בשם ר' אלכסנדרי שמע לה מן הדא: (תה' יז א) שמעה ה' צדק זו קריאת שמע הקשיבה רנתי זו רנון תורה, האזינה תפלתי זו תפלה, בלא שפתי מרמה זה מוסף. מה כתיב בתריה, מלפניך משפטי יצא. אלמא תפלת המוספין עיקר, ולפיכך תקנו לאמרו במוסף בימות החמה.
השנית בברכת אתה קדוש שאומר בעשרת ימי תשובה במקום האל הקדוש המלך הקדוש. ואם טעה וחתם האל הקדוש חוזר לראש. ואם לא נזכר אחר שהשלים כל תפלתו חוזר לראש.
השלישית ברכת אתה חונן שאומר בליל מוצאי שבת הבדלה ואם שכח לאמרה במקומה אם נזכר קודם שומע תפלה מבדיל בשומע תפלה ואם נזכר אחר שומע תפלה משלים תפלתו וא"צ לחזור מפני שאומרה על הכוס. וכ' בעל הלכות גדולות כיון שתלוי הדבר בכוס היכא שאין לו כוס צריך לחזור ולהתפלל. והרר"י כתב אף אם אין לו כוס מזומן בלילה אם יודע שימצא למחר אין צריך לחזור ולהתפלל אלא אם כן סבור שאף למחר לא יהיה לו ולפי זה אף בתשעה באב שחל להיות באחד בשבת אם טעה ולא הבדיל בתפלה אין צריך לחזור ולהתפלל כיון שמבדיל על הכוס במוצאי תשעה באב.
הרביעית בברכת השנים אם בימות הגשמים שואל את הגשמים וזמנם מיום ששים בתקופת תשרי עד ליל פסח (תענית י) ויום ששים יבא בכ"ב יום מנובימבר אם היה אותה פבריר מכ"ח יום. אבל אם היה פבריר מכ"ט יום תהיה השאלה בכ"ג נובימבר, כי תקופת תשרי לעולם שבעה ימים קודם אכטובר. ואם בימות החמה שואל את הטל וזמנו מיום ראשון של פסח עד יום ששים בתקופות תשרי ויום ששים כלפני ששים. כתב הרא"ש ראיתי בפרובינצא ששואלין את הגשמים משבעה במרחשון וישר מאד בעיני כי תלמוד שלנו בבלי היא ולא היתה בבל צריכה למים אבל כל הארצות האלה צריכות למים במרחשון ואם לא ירד גשם עד ששים בתקופה יפסידו הזרע ולמה לא נעשה כמשנה שאומרת בשבעה במרחשון שואלין את הגשמים. שכח ולא שאל גשמים בברכת השנים אם נזכר קודם שומע תפלה שואל את הגשמים בשומע תפלה ואם נזכר אחר שבירך שומע תפלה חוזר לברכת השנים ואם לא נזכר אלא אחר שהשלים כל תפלתו חוזר ומתפלל. וכתב אבי העזרי שאם נזכר קודם תקע בשופר גדול וכו'. וכבר כתבנו למעלה ראיה לזה. וכן מי ששכח שאלה מברכת השנים והיה אותו היום מתענה ונזכר קודם שומע תפלה שואל תחלה את הגשמים בשומע תפלה ואח"כ אומר עננו כי שאלת הגשמים היא יותר חובה מעננו שהרי אם שכח שאלת הגשמים והשלים כל תפלתו חוזר ומתפלל ואם שכח עננו והשלים כל תפלתו אינו חוזר ומתפלל כמו שנפרש לקמן. ומפרש בפ' אין עומדין (לג, א) שאלה בברכת השנים מאי טעמא אמר רב יוסף מתוך שהיא פרנסה קבעוה בברכת פרנסה.
החמישית בברכת השיבה שופטינו כבראשונה שאומרים בעשרת ימי תשובה במקום מלך אוהב צדקה ומשפט המלך המשפט. ואם טעה וחתם מלך אוהב צדקה ומשפט חוזר לתחלת הברכה שהיא השיבה שופטינו. ואם לא נזכר עד אחר שהשלים כל תפלתו חוזר לראש. ופירוש המלך המשפט המלך שהוא מלך המשפט וכמוהו (יהושע ג) הארון הברית שרוצה לומר הארון ארון הברית. וזה להפליג במעלתו. והראב"ד פירש המלך שהוא עצם המשפט כלומר שהוא עצם המדע והחכמה לשפוט תבל בצדק ואינו מקבל מזולתו שנא' (ישעיה ה) ויגבה ה' צבאות במשפט.
הששית בברכת תשכון בתוך ירושלים שאומר בתשעה באב נחם ה' אלהינו ובירו' (תענית פ"ב ה"ב) אומר שצריך לאומרו בהודאה. דגרסינן התם (בפרקא בתרא) [בפ"ב] דתעניות, ר' אבדומה דצפורין בעא קמי ר' מונא והיכן הוא אומרה אמר ליה כן א"ר ירמיה בשם רב כל דבר שהוא להבא אומרו בעבודה וכל דבר שהוא לשעבר אומרו בהודאה ומתניתי' אמרה כן נותן הודאה לשעבר וצועק לעתיד לבא. וכתב הרי"ף ועתה נהגו העולם לאמר בברכת תשכון לפי שהוא מעין הברכה, וסומכים על הא דאמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילא משמיה דרב (ע"ז ח, א) אע"פ שאמרו שואל אדם צרכיו בשומע תפלה אם בא לומר בסוף כל ברכה וברכה מעין כל ברכה וברכה אומר. וכתב ה"ר גרשום בר' שלמה שאם טעה ולא הזכירו במקום הנהוג שיאמר אותו בהודאה שהוא מקומו המיוחד לו מן הדין, ואם לא נזכר עד שהשלים תפלתו אינו חוזר ומתפלל משום דקיימא לן בפרק במה מדליקין (כד, א) כי בימים שאין בהם קרבן מוסף כגון תעניות ומעמדות וחנוכה ופורים אם טעה ולא אמר מעין המאורע אין מחזירין אותו. אבל בימים שיש בהם קרבן מוסף כגון ר"ח וחולו של מועד אם טעה ולא אמר מעין המאורע מחזירין אותו. והכי איתא בהדיא בתוספתא (ברכות פ"ג).
השביעית בברכת שמע קולנו שאו' בימי הצומות עננו וזהו בתפלת היחיד אבל כשחוזר ש"צ התפלה אומרו בין גואל לרופא. מי ששכח לומר עננו אם נזכר קודם שעקר את רגליו אומר עננו אבינו וכו' כי אתה שומע תפלת כל פה ופודה ומציל בכל עת צרה וצוקה יהיו לרצון אמרי פי וגו' ואם עקר את רגליו אינו צריך לחזור (שבת כד).
השמינית בברכת רצה שאומר בראשי חדשים ובחולו של מועד יעלה ויבא. ואם שכח בראש חודש לאומרו אם היה בתפלת הלילה אינו חוזר התפלה (ברכות ל, ב) לפי שאין מקדשין את החדש בלילה אלא ביום (ר"ה רפ"ג) משום דגבי תקעו בחודש שופר כתיב (תה' פא, ה) ומשפט לאלהי יעקב ובמשפט כתיב (ירמי' כא, יב) דינו לבקר משפט, אבל אם שכח ביום לאומרו אם נזכר קודם שעקר את רגליו חוזר לעבודה, ואם נזכר אחר שעקר את רגליו חוזר ומתפלל. ובחולו של מועד אם שכח לאומרו בין בתפלת הלילה בין בתפלת היום אם נזכר קודם שעקר את רגליו חוזר לעבודה ואם נזכר אחר שעקר את רגליו חוזר ומתפלל. ואם היה רגיל לומר תחנונים אחר תפלתו ונזכר [כ]שהשלים את תפלתו קודם שיעקור רגליו חוזר לעבודה.
התשיעית בברכת מודי' שאומרי' בחנוכה ופורים על הנסים ואם שכח לאומרו בין בחנוכה בין בפורים אינו חוזר התפילה בין נזכר קודם שעקר את רגליו בין לאחר שעקר את רגליו כמו שכתבנו.
<h2>דף כט.</h2>
הביננו. המהלך בדרך מתפלל תפלה זו שהיא מעין שלש עשרה ברכות אמצעיות של שמנה עשרה ואומר תחלה ג' ראשונות ואחר כך אומר הביננו ה' לדעת דרכיך כנגד אתה חונן. ומול את לבבינו ליראתך כנגד השיבנו אבינו לתורתך. וסולח היה לנו כנגד סלח לנו. ולהיות גאולים כנגד וגאלנו מהרה למען שמך. ורחוקים ממכאוב כנגד רפאנו ה' ונרפא. ודשננו בנאות ארצך כנגד ברכת השנים. והנפוצים מארבע תקבץ כנגד תקע בשופר גדול לחירותינו. והתועים על דעתך תשפוט כנגד השיבה שופטינו כבראשונה פי' והטועים על דעתך התועים והולכים בהפך רצונך שופטם לפי שאינם נותנים לב לראות האמת אתם אם אין. ורש"י גורס ישפוטו כלומר השיבם וישפוטו על דעתך. ועל הרשעים תניף ידך כנגד ולמלשינים. וישמחו צדיקים בבנין עירך כנגד על הצדיקים. ובתיקון היכלך כנגד תשכון בתוך ירושלים. ובצמיחת קרן לדוד עבדך ועריכת נר לבן ישי משיחך כנגד את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח. טרם נקרא אתה תענה טרם נדבר אתה תשמע כי אתה פודה ומציל ועונה ומרחם בכל עת צרה וצוקה ושומע תפלת כל פה ברוך אתה ה' שומע תפלה כנגד שמע קולנו. ואחר כך אומר שלש אחרונות בד"א בימות החמה אבל בימות הגשמים אינו מתפלל הביננו מפני שצ"ל שאלה בברכת השנים. וכן במוצאי שבתות וימים טובים אינו מתפלל אותה מפני שצריך לומר הבדלה בחונן הדעת. ותפלה זו צריך לאמרה מעומד. וכתב הרא"ש (ברכות פ"ד סי' יח) ואע"ג דאמרי' בגמרא השכים לצאת לדרך ר' שמעון בן אלעזר אומר בין כך ובין כך קורא ק"ש ומתפלל ולא חיישינן לתפלת שמנה עשרה מעומד היינו טעמא כיון שהם שמונה עשרה ברכות והיה צריך להתעכב בהם יהיה לבו טרוד עליו מחמת העכוב ולא יוכל לכוין אבל הביננו שאין בה אריכות דברים כל כך ויכול לכוין מעומד. מיהא שמעינן דלא מצלי איניש הביננו אלא בשעת הדחק כגון מהלך במדבר וכיוצא בו. וכן כתב הרי"ף וכשיגיע לישוב א"צ להתפלל שמונה עשרה ברכות.
<h2>דף כט:</h2>
ולאחר שמסיים ש"צ חזרת התפלה אינו צריך לפסוע שלש פסיעות לאחוריו אם התפלל בלחש עם הצבור אבל אם לא התפלל בלחש פוסע שלש פסיעות לאחוריו (יומא נג, א).
ונופלין כל הצבור על פניהם בצדם השמאלית ומגביהין צד ימין ואומרים מזמור אליך ה' נפשי אשא וגו' (תה' כה). ומוסיפין בתחלתו רחום וחנון חטאנו לפניך רחם עלינו. ומזמור זה חברו דוד באלפא ביתא וחסר ממנה שלשה אותיות שהן בוק לפי שהלשון בוק הוא לשון ריקות ומורה על ריקות מתשובה וממעשים טובים והיא התשובה שנא' במזמור זה יבושו הבוגדים ריקם שר"ל ריקם מתשובה וממעשים טובים. ולפי שהמזמור הזה חברו למי ששב בתשובה להתפלל אותו תמיד לא רצה להזכיר בו תשובה, ואעפ"כ חזר דוד ורפאה ברוח הקדש שכפל במזמור זה שלשה אותיות שהם ארף לשון רפואה. ומצאנו בתשובה לשון רפואה שנאמר (הושע יד, ה) ארפא משובתם אהבם נדבה. ויש יחידים שמתחננים מזמורים אחרים כל א' וא' כפי רצונו ודעתו.
אבינו מלכנו אבינו אתה אבינו מלכנו אין לנו מלך אלא אתה וגומר. והטעם שנהגו לאומרו אחר התפלה משום דאמרינן בתעניות בפרק סדר תעניות האלו (כה, ב) מעשה בר"א שירד לפני התיבה ואמר כ"ד ברכות ולא נענה. ירד ר"ע ואמר אבינו מלכנו אבינו אתה אבינו מלכנו אין לנו מלך אלא אתה אבינו מלכנו רחם עלינו ונענה. ואח"כ אומרים ואנחנו לא נדע וכו' והוא פסוק בדברי הימים (דהי"ב כ, יב) ואומר פסוקים מפוזרים מתהלים. והטעם שנהגו לומר ואנחנו לא נדע כלומר כבר עשינו כענין שעשה משה בהר בעליתו לקבל התורה שאמר בתחלה ואשב בהר בלשון ישיבה, ואח"כ ואנכי עמדתי בהר, ואח"כ ואתנפל לפני ה'. וכן עשינו אנחנו בתחלה פסוקי הזמירות בישיבה ואח"כ י"ח בעמידה ואח"כ נפילת אפים ומנחה אין אנו יודעים להתפלל בענין אחר, וזהו ואנחנו לא נדע. ואח"כ עומד ש"צ ואומר קדיש עד לעילא.
למנצח מזמור לדוד ומה שתקנו לאומרו בסוף התפלה מפני שאמר במדרש תהלים (כ, ב) א"ר שמעון בר אבא אתה מוצא י"ח מזמורים מראש הספר עד פסוק זה ואשרי האיש ולמה רגשו גוים חד הוא כנגד י"ח ברכות שאדם מתפלל בכל יום, אדם אומר לחבירו תתעני צלותך כך דוד המלך לאחר ששר י"ח שירות ותשבחות אמר (תה' כ, ב) יענך ה' ביום צרה. והכי איתא בירושלמי (ברכות ד, ג). וגם מדבר זה המזמור בענין הקץ שנאמר יענך ה' ביום צרה. וכתיב בדניאל (דניאל יב, א) והיתה עת צרה. ישלח עזרך מקדש זה משיח בן דוד. עתה ידעתי כי הושיע ה' משיחו. אלה ברכב גוג ומגוג. המה כרעו ונפלו ואנחנו קמנו. ולכך נהגו לאמרו סמוך לסדר קדושה שמתחיל ובא לציון גואל. ואומר במדרש תלים (שם כ, ב וד') תשעה פסוקים יש במזמור הזה כנגד תשעה חדשים שהאשה מתעברת בהם. לאשה עוברה שהיא מקשה לילד אמרינן לה לית אנן יודעין מה לומר לך אלא מאן דעני לאימך בעידן קשיותה יענה יתיך בעידן קשיותיך. כך ביעקב כתיב (ברא' לה, ג) האל העונה אותי ביום צרתי. אמר להם דוד לישראל מי שענה את יעקב אביכם בעת צרה הוא יענה אתכם בעת צרתכם הוי יענך ה' ביום צרה ישגבך שם אלהי יעקב. עוד אמר שם: המזמור הזה ראשו בעניי' וסופו בעניי'. ראשו יענך ה' ביום צרה וסופו המלך יעננו ביום קראנו. ובשבתות ובימים טובים אין אומרים אותו מפני שהוא מזמור של תחנה. וגם הוא מתחיל יענך ה' ביום צרה ובשבתות וימים טובים אינם ימי צרה אלא ימי שמחה. ואומר סדר קדושה.
ואם היה מהלך במקום סכנה או במקום גדודי חיות ולסטים והגיע זמן תפלה, מתפלל תפלה קצרה רבון העולמים צרכי עמך ישראל מרובים פי' שהרי לכל צורך וצורך מהם צריך כמה צרכים ודעתם קצרה פי' מלבקש עליהם. יהי רצון מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו שתתן לכל אחד ואחד כדי פרנסתו ולכל גויה וגויה די מחסורה והטוב בעיניך עשה פי' מה שהוא יותר טוב להם בעיניך אותו עשה וחותם: ושמע תפלתינו בא"י שומע תפלה. ואין צריך לומר ג' ראשונות וג' אחרונות. ומתפלל אותה אפילו מהלך וכשיגיע ליישוב ותתקרר דעתו עליו חוזר ומתפלל תפלה כתקונה.
<h2>דף ל.</h2>
גרסינן בפ' תפלת השחר אבוה דשמואל ולוי כי בעו למיפק לאורחא הוו מקדמי ומצלי פי' רבינו חננאל מקדמי' מעלות השחר דעיקר זמן תפלה הוא מהנץ החמה. אבל בעוד לילה אין לו להקדים ולהתפלל כמאן כי האי תנא דתניא השכים לצאת לדרך מביאין לו שופר ותוקע לולב ומנענע מגלה וקורא בה ומתפלל וכשיגיע זמן ק"ש קורא, ר' שמעון בן אלעזר אומר בין כך ובין כך קורא ק"ש ומתפלל, פי' בזמנה. במאי קא מפלגי מר סבר תפלה מעומד עדיף ומר סבר מסמך גאולה לתפלה עדיף ר"ח פסק כאבוה דשמואל ולוי ובה"ג פסק כר' שמעון בן אלעזר. והרא"ש הסכים לפסק ר"ח וגם הלכה כר"מ דאמר שאם היה רכוב על החמור לא ירד למטה לפי שאין דעתו מיושבת עליו ואפי' שלא במקום סכנה כי קשה לו העיכוב ומתפלל כשהוא מהלך ואינו מחזיר פניו כלפי ירושלים כיון שהוא רכוב על בהמתו והולך לדרכו.
<h2>דף ל:</h2>
וכל המתפלל שתי תפלות אפילו שחרית ומוסף לא יתפלל זו אחר זו אלא ישהה מעט בין תפלה לתפלה כדי שתתבונן דעתו עליו. נשלם פירוש סדר תפלת החול. בריך רחמנא דסייען.
<h2>דף לג.</h2>
ואמרינן בירושלמי אסור לאדם לעשות מלאכה עד שעה שיבדיל. וגרסינן בברכות אמר רב יהודה אמר שמואל המבדיל בתפלה צריך להבדיל על הכוס ואם הבדיל על הכוס עושה צרכיו קודם שיבדיל וכ' הנגיד הבדיל בתפלה עושה צרכיו קודם שיבדיל על הכוס. ואם לא הבדיל לא בזו ולא בזו וצריך לצאת לדרך או לעשות צרכיו מברך ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם המבדיל בין קדש לחול וכו' ועושה צרכיו אלא שאסור לו לטעום כלום עד שיבדיל על הכוס.
<h2>דף לג:</h2>
וכשיגיע ש"ץ למודים וכורע כל העם שוחין ואומרין הודאה קטנה המתחלת כמו כן במודים שאין דרך העבד להודות לרבו ולומר לו אדוני אתה על ידי שליח אלא כל אדם צריך לקבל בפיו עול מלכות שמים ואם יקבל על ידי שליח אינה קבלה גמורה שיוכל להכחיש ולומר לא שלחתיו. אבל בשאר התפלה שהיא בקשה יכול לתבוע צרכיו על ידי שליח שכל אדם חפץ בטובתו ולא יכחיש ויאמר לא שלחתיו, וזה שאמר דוד (ע' תה' קמ, ז) אמרתי לה' ה' אתה אני בעצמי אמרתי לו ולא על ידי שליח. אלהי כל בשר פסוק הוא (במד' טז, כב). יוצרנו יוצר בראשית ברכות והודאות אנו נותנין לשמך הגדול על שהחייתנו וקיימתנו. וכן תעשה להבא שתחיינו ותחוננו ותאסוף גליותינו לחצרות קדשך, על שם (ישע' סב, ט) ומקבציו ישתוהו בחצרות קדשי. לעשות רצונך על שם (תה' מ, ט) לעשות רצונך אלהי חפצתי. ולעבדך בלבב שלם על שם (דב' יא, יג) ולעבדו בכל לבבכם. על שאנו מודים לך על שזכיתנו מכל האומות וקרבתנו להודות לך. וכורע תחלה וסוף ובתלמודא דידן (סוטה מ, א) אינו מזכיר בה חתימה. אבל בירושלמי (סופ"א דברכות) חותם בה בא"י אל ההודאות וכן היה נוהג הרא"ש. ואמרי' בירושלמי בפרק קמא דברכות הכל שוחין עם הצבור בהודאה. רבי זעירא אומר ובלבד במודים. תניא הכורע בהודאה של הלל ובהודאה של ברכת המזון הרי זה מגונה וכן במודים של נשמת כל חי. פי' הודאה של הלל הוא אודך כי עניתני.
<h2>דף לד.</h2>
ונשאל הרי"ף אם צריכין הקהל לענות אמן כשאומר שליח צבור ברכת כהנים והשיב דאין צריך לענות אמן אלא כשנושא הכהן את כפיו עד כאן. והטעם מפני שאין עונין אמן אלא כששומעין מפי המברך. ולכן יש מקצת יחידים שעונין כן יהי רצון במקום אמן. ואסור ליחיד לומר ברכת כהנים בתפלתו כי בצבור נתקנה כנגד נשיאות כפים שאינה אלא בעשרה אומרה שלי' צבור. וכשהכהנים נושאין את כפיהם צריך שליח צבור לקרותם קודם שיתחיל רצה ואומר כהנים ואז עוקרין את רגליהם ממקומם לעלות לדוכן וכשעוקרין את רגליהם לעלות אומרי' יהי רצון מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו שתהא ברכה זו שצויתנו לברך את עמך ישראל ברכה שלימה ולא יהיה בה מכשול ועון מעתה ועד עולם. וכתב רבינו תם שאין לשליח צבור להפסיק ולקרוא כהנים דהוי הפסק בתוך התפלה אלא הסגן של ש"צ קורא. ועולין לדוכן ועומדין שם פניהם כלפי ההיכל ואחוריהם כלפי העם ומברכין בא"י אמ"ה אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לברך את עמו ישראל באהבה. ומגביהין ידיהם כנגד כתפיהם ופושטין ידיהם וחולקים אצבעותיהם כדאי' במדרש (עיי' תנחומא נשא ח; פסדר"כ ע' טו ופסק"ר פט"ו) מציץ מן החרכים (שיר ב, ט) ששכינה למעלה מראשיהם ומציץ מבין חרכי אצבעותיהם. ומכוונין לעשות חמשה אוירים בין שני אצבעות לשני אצבעות אויר אחד ובין אצבע לגודל ובין גודל לגודל לקיים מציץ מן ה' חרכים. ושליח צבור מקרא אותם יברכך והם עונין אחריו מלה במלה עד שיסיימו פסוק ראשון ואז עונין הקהל אמן וכן אחר פסוק שני וכן אחר השלישי. ואחר כך מתחיל שליח צבור שים שלום ואז הכהנים מחזירין פניהם כלפי ההיכל ואומרים (סוטה לט, א) רבונו של עולם עשינו מה שגזרת עלינו עשה אתה מה שהבטחתנו השקיפה ממעון קדשך וגו'. וגרסי' בחגיגה בפרק אין דורשין (טז, א) המסתכל בשלשה דברים עיניו כהות בקשת ובנשיא ובכהנים. ודוקא במקדש לפי שמברכים את העם בשם המפורש ושכינה שורה על ידיהם אבל בגבולי' ובזמן הזה שאין מברכין בשם המפורש ואין השכינה שורה על ידיהם אינו אסור אלא משום היסח הדעת. כדאמרינן בירושלמי דמגלה עלה דמתני' (פ"ד ה"ה) היה ידיו צבועו' אסטיס לא ישא את כפיו מפני שהעם מסתכלין בו, אמר ר' יוסי זאת אומרת שאסור להסתכל בכהנים בשעה שהן מברכים את ישראל. אמר ר' חגי כלום אמרו אין מסתכלין אלא מפני היסח הדעת אנא מסתכלנא ולא מסחא דעתאי. פירוש שכיון שאינו מסתכל עומד באימה ומכוין לברכה.
וכשמברכין הכהנים את העם יש אנשים שאומרים פסוקים מעין כל מלה ומלה של ברכה ואין ראוי לאומר' מהטעם שאמרנו, והכי איתא בסוטה בפרק ואלו נאמרין (לט, א) העם בשעת ברכת כהנים מה הם אומרים אמר רב חסדא ברכו ה' מלאכיו ברכו ה' כל צבאיו ברכו ה' כל מעשיו. א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן כל האומרם בגבולין אינו אלא טועה. א"ר חנינא בר פפא תדע דבמקדש נמי לא לבעי למימרינהו כלום יש עבד שמברכים אותו ואין מאזין. א"ר אחא בר חנינא תדע דבגבולין נמי מיבעי למימרינהו כלום יש עבד שמברכים אותו ואינו מסביר פנים. א"ר אבהו מריש הוה אמינא להו כיון דחזינא לר' אבא דמן עכו דלא אמר לה אנא נמי לא אמינא להו. מכאן שאין אומרים אותן אפילו בגבולין. ואמרינן בתוספתא דברכות (א, ט) אין עונין עם המברך רבי יהודה היה עונה עם המברך קדוש קדוש קדוש ה' צבאות וברוך ה' ממקומו כל אלו היה אומר ר' יהודה עם המברך. גרסינן בירושלמי דברכות בפרק אין עומדין (ה"א) א"ר יהודה בן פזי בשם ר"א כל כהן שהוא עומד בבית הכנסת ואינו נושא כפיו עובר בעשה, פי' בשעה שקורא שליח צבור כהנים, רבי יהודה בן פזי כד הוה תש ולא הוה חזיק רישיה הוה קאים אחורי עמודא, ר"א נפיק לבראי. וכתוב בערוך, נשאלה שאלה מן הגאונים כהן שלא התפלל ומצא צבור שמתפללים מותר לעלות לדוכן או לא והשיבו לא מצאנו דבר שמעכב ברכת כהנים אלא נטילת ידים דאמרינן בסוטה (לט, א) כל כהן שלא נטל ידיו לא ישא את כפיו. אבל לא מצאנו שהתפלה מעכבת ויעלה ויברך.
נשאל הר"ם במז"ל קהל שהתפללו וכלם בקיאין בתפלה אם ירד שליח צבור לפני התיבה ויחזור התפלה בקול רם או אינו חוזר כי חזרת התפלה היא שלא לבייש את מי שאינו בקי ובכאן כלם בקיאין ואינו חוזר משום ברכה לבטלה הואיל וכבר יצאו כלם ידי חובת עצמם בלחש או ירד לפני התיבה ויחזור כדי שלא תתבטל תורת הסדר, וא"ת כי לא תתבטל תורת הסדר אלא א"כ יהיה בקהל מי שאינם בקיאין כמה יהיו שחוזרין בשבילם. והשיב הואיל ותקנו חכמים ז"ל שירד ש"צ לפני התיבה להוציא את מי שאינו בקי ולדברי ר"ג שאמר (ר"ה לג, לד) אפילו הבקי שלא התפלל בינו לבין עצמו לא תהיה חזרת ש"צ ברכה לבטלה כלל מפני עיקר התקנה, ואע"פ שלא יהיה בקהל מי שאינו בקי כמו שתקנו הקדושא בבית הכנסת (פסחים קא, א) והיה עיקר זה מפני האורחים ונתחייבו לאמרו בכל בתי כנסיות ואע"פ שאין שם אורחים. וכמו שתקנו ברכה אחת מעין שבע בליל שבת בשביל המאחרים לבא בבית הכנסת (שבת כ"ד, ב') ונתחייבו לאומרה תמיד ואע"פ שהיו שם כל הקהל. וכן על דבר הנתקן בשביל דבר אח' אין ענינו שלא נעשית התקנה ההיא עד שיהיה שם אותו הדבר שנתקנה בשבילו, רק ענינו שנעשה התקנה ההיא על כל פנים גזרה שמא יהיה שם אותו הדבר שנתקנה בשבילו. וצריך שיובן זה הענין שאם לא כן היו החכמים נותנין דבריהם לשיעורין, והיה צריך בכל תפלה לחפש כל איש ואיש שבבית הכנסת אם הוא בקי אם לא, ואז יחזור ש"צ התפלה וזה כולו חוץ מענין הגזירות והתקנות. עד כאן דבריו.
<h2>דף לה.</h2>
וכתב הרשב"א בתשובת שאלה תניא בפרק כיצד מברכין ר' חייא ור' שמעון בר' חד תאני נטע רבעי וחד תאני כרם רבעי וקיימא לן כמאן דתאני נטע רבעי בארץ והלכתא כדברי המחמיר בארץ. ובחוצה לארץ קיימא לן כמאן דתני כרם רבעי. והלכך כרם שיש בו ב' כנגד ב' ואחת יוצאה זנב נוהג בו כרם רבעי ואסור לאכול פירותיו בלא פדיון אבל גפן יחידית אינו נוהג בה ואינה צריכה פדיון, וכן כתב בשאלתות דרב אחאי וכן דעת רבותינו בעלי התוספות וה"ר זרחיה הלוי, ושלא כדברי הר"ם במז"ל שכתב שאינו נוהג כרם רבעי בחוצה לארץ כלל עכ"ד.
<h2>דף מג.</h2>
ענין סברי מרנן רבו הטעמים יש אומרים שהטעם על שם דאמרינן בסנהדרין בפרק נגמר הדין היו מוצאין אותו לסקלו והיו משקין אותו כוס של יין חי בקורטי לבונה כדי שתטרף דעתו עליו. פירוש ולא ירגיש בענין הסקילה ויש רמז לזה היין מן הפסוק שנאמר (עמוס ב, ח) ויין ענושים ישתו. פי' יין של אותם שעונשין אותם בדין ישתו. על כן אומר סברי רבנן כלומר היש בדעת מורי ורבותי שזה הכוס לחיים ולא למות לברכה ולא לקללה ולא יהיה כאותו שנגמר דינו, והם עונין לחיי לחיים יהיה ולא למות. עוד שמעתי טעם אחר ואתיא כמאן דאמר עץ שאכל ממנו אדם הראשון גפן היה ולפיכך נקנסה עליו מיתה ולכן הוא אומר סברי מרנן, היש בדעתכם שזה הכוס הוא לחיים ולא למות כאותו של אדם הראשון, והם עוני' לחיי לחיים יהיה ולא יהיה למות. ויש אומרים טעם אחר על שם דאמרינן בפרק כיצד מברכין בא להם יין בתוך המזון כל אחד ואחד מברך לעצמו לפי שאין בית הבליעה פנוי, ועכשיו שבית הבליעה פנוי הוא אומר היש בדעתכם רבותי לשמוע הברכה ולכוין דעתכם לצאת בה ידי חובה והן עונין לחיי בלשון תלמוד ר"ל הן. וזהו הנכון שבכולם. גם יתכן לומר שהוא נוטל רשות מן היושבים אם ישתה תחלה. וכך הוא הפירוש סברי מרנן, כלומר, ברשותכם ובדעתכם רבותי שאברך בורא פרי הגפן ואשתה תחלה. והן עונין לחיי כלומר הן שתה תחלה.
<h2>דף מג:</h2>
כתב הרב רבי גרשום ב"ר שלמה וזה לשונו שאל אחד מחכמי הדור אם יכול להריח בהדס של לולב להבדלה מי אמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו או דילמא כיון דעיקר מצות בשמים משום הנאה דוי נפש אבדה נפש אסור. ומסתברא דאסור דהא אין מחזירין על האור כדרך שמחזירין על המצות דהוא הדין לבשמים וכן הסכימו כל המפרשים ע"כ.
<h2>דף נא:</h2>
ומברך על היין בורא פרי הגפן ומברך תחלה על הבשמים ואח"כ על האור וסימן רמז לדבר (שמות ל, כג) בשמים ראש. והרב רבי מאיר דרוטנבורג כשהיה מברך על הבשמים היה נוטל ההדס בימינו, וכן משמע בברכות בפרק אלו דברים דבר שיש לו לברך עליו יטול בימינו. שאל רבינו יהודה לרבינו אפרים למה מברכין על ההדס יותר מכל מיני בשמים כגון עשבים המריחים או פירות והשיב לו איני מברך על ההדס שוטה שלכם שלבו יבש ואין בו לחלוחית של ריח ויש לי זכוכית קטנה של בשמים ועליה אני מברך והרב ר' ברוך כ' שמצוה מן המובחר לברך על ההדס. וסמך לדבר (ישעיה נה, יג) תחת הסרפד יעלה הדס וסמיך לי' שומר שבת מחללו. כתב הרב רבי שמואל ב"ר גרשום מי שאין לו עצי בשמים ולא עשבי בשמים שיכול לברך בריח הפירות שריחם מבושם ונודף ויברך שנתן ריח טוב בפירות וכן בלחם חם שריחו נודף. והטעם שמריחין הבשמים במוצאי שבת כדי לעשות נחת רוח לאדם על שהלכה ממנו הנשמה היתרה האבודה במוצאי שבת שנאמר (שמות לא, יז) שבת וינפש. כיון ששבת ווי אבדה נפש. נשאל הרשב"א מפני מה אין מברכין על הבשמים במוצאי יום טוב שחל להיות בתוך השבת כמו שמברכין במוצאי שבת שהרי יש ביום טוב נשמה יתירה ועל זה מברכין ביום טוב שחל להיות במוצאי שבת יקנה"ז ואין מברכין על הבשמים. והשיב נראה לי כי נשמה יתירה שאמרו הוא מפני שהימים נפעלים כפי התחלת בריאתם. וכמו שאמר במסכת תענית בפרק בשלשה פרקים (כז, ב) תנו רבנן אנשי משמר היו מתפללי' על קרבן אחיהם שיתקבלו ברצון. אנשי מעמד נכנסין לבית הכנסת ויושבין ארבע תעניות בשבת בשני ובשלישי וברביעי ובחמישי. בשני על יורדי הים כלומר מפני שבו נחלקו המים ועלול להיות צער בימים. ובשלישי על הולכי מדברות כלומר מפני שבו נראי' היבשה. וברביעי על אסכרה שלא תיפול בתינוקות כלומר מפני שבו נבראו המאורות דכתיב בהו והיו למאורות למארת כתיב. ובחמישי על עוברות ומניקות עוברות שלא יפלו ומניקות שיניקו את בניהם. כלומר שבו נבראו העופות והדגים ולפיכך כשנגמרה מלאכת הבריאה עמד העולם על שלימותו ובריאותו בשבת וכשיצא השבת חוזרות ימות השבת חלילה להיותם נפעלים בתחילתם. ויום הראשון חלוש מכולם שממנו התחלה. וענין זה אמרו שם עוד שביום הראשון לא היו מתענין מפני שהוא יום שלישי ליצירה, כלומר ליצירת האדם והאדם חלוש בשלישי ליצירה כתינוקות שהם חלושות בשלישי כמו שמוזכר בדברי חכמים. ואמרו ריחני משום נשמה יתירה ופירושו כמו שאמרתי ולפי' צריך ריחני להשיב את הנפש ולחזקה. אבל במוצאי יום טוב אינו צריך ומ"מ כשבא יום טוב במוצאי שבת אינו צריך לבשמים שעונג יום טוב עולה כבשמים לנשמה יתירה ויותר. וי"מ נשמה יתירה היא המנוחה והעונג שהנפש מוצאה בשבת כאלו היא נשמה יתירה וכשנכנס לימי הטורח והענוי כאלו אבדה ממנו נשמה יתירה ונחלש. ולפי פירוש זה בשבת ניתוספת בו נשמה יתירה מפני שהוא יום מנוחה ואפילו ממלאכת אוכל נפש מה שאין כן ביום טוב, ומ"מ כשחל יום טוב במוצאי שבת אינו צריך לבשמים שעונג יום טוב עולה כבשמים ע"כ תשובת הרשב"א. וה"ר אבן בן עזרא ז"ל פירש נשמה יתירה כי בשבת יתחדש בגופות יתרון כח ובנשמה יתרון השכל וזה ויברך אלהים את יום השביעי. ולפי פירוש זה אין חדוש זה ביום טוב ולפי' אין מברכין על הבשמים במוצאו.
כתבו התוספות שאין מבדילין על הפת אבל מבדילין על השכר אם הוא חמר מדינה. והגאונים כתבו אע"פ שאין מבדילין על הפת אם חל י"ט במוצאי שבת מבדילין עליו כיון שמקדשין עליו הקידוש עיקר ואגב הקידוש מברכין גם כן עליו. כתב אבן הירחי מה טעם אין מבדילין על הפת כמו שמקדשין על הפת, ויש לומר שאינו דומה הבדלה לקידוש מפני שהקידוש א"א לו לסעוד אחריו דקיימא לן אין קידוש אלא במקום סעודה וכיון ששולחנו קבוע וסעודתו קבוע וא"א לו שלא לסעוד מקדש על הפת אבל הבדלה לא נתקנה על הפת אלא על היין כדאמרי' בברכות העשירו קבעוה על הכוס הענו קבעוה בתפלה הלכך אין מבדילין על הפת. ומי שאין לו אלא כוס אחד לקידוש ולהבדלה מקדש על הפת ומניח אותו הכוס להבדלה שהמבדיל על שלחנו צריך לברך בתוך הסעודה על היין בורא פרי הגפן ולא יפטר באותו שבירך בתוך ההבדלה מפני שאפשר לו שלא יסעוד שהבדלה ישנה שלא במקום סעודה אבל קידוש שאינו אלא במקום סעודה אין צריך עוד לברך ברכת הנהנין על היין שעל כרחו קובע סעודתו לאלתר ע"כ. ונראה לי שזה אינו כן מפני שכשהוא מיסב על השלחן ולא הפסיק בין הבדלה לסעודה עולה ברכת היין מכוס של הבדלה לכאן ולכאן וכן כתב הרב רבי מאיר דרוטנבורק והרא"ש. ומי שאין לו יין ומצפה שיהיה לו למחר לא יאכל עד למחר שיבדיל.
ותמצא שאנו מזכירין במוצאי שבת ג' בריאות בורא פרי הגפן בורא עצי בשמים בורא מאורי האש. והם כנגד שלש בריאות שבפסוק (ברא' א, כז) ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אותו זכר ונקבה ברא אותם. ואומר ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם המבדיל בין קדש לחול וכו' ומקשי בירושלמי (ברכות א, ה) גבי כל הברכות פותחות בברוך חוץ מברכה הסמוכה לחברתה והרי הבדלה פי' שיש בה כמה ברכות תחלה אפ"ה פותח בה בברוך. ומתרץ שניא היא דאמר רבי אבא בר זבדא רבי היה מפזרן וחוזר וכוללן על הכוס וכיון שלפעמים מפזרן לא מקריין סמוכות.
כתב הרב רבי מאיר דרוטנבורק שאם הוא מבדיל על שולחנו במוצאי שבת ובמוצאי יום טוב שצריך ליזהר שלא יבא הלחם לשולחן עד לאחר ההבדלה ואם הביאו פורס עליו מפה ומכסהו לפי שהוא מוקדם וצריך להקדימו אם לא יכסנו. ואחר ההבדלה אומר יפתח ה' לך את אוצרו הטוב וגו' שהוא כלו מלא פסוקים של ברכה והצלחה לסימן טוב מתחלת השבוע שיתברכו במעשה ידיהם. ואומר קדיש יהא שלמא רבה וכל העם נפטרין לבתיהם לשלום.
וכתב אבן הירחי נהגו בפרובנצא לומר אחר אלו הפסוקים אין כאלהינו ופטום הקטורת והטעם משום דתניא ביומא (כ"ו.) מעולם לא שנה אדם בה מפני שמעשרת שנאמר (דברים לג, י) ישימו קטורה באפך וסמיך ליה ברך ה' חילו. ונשלמה פרים שפתינו למען נתעשר ונצליח בכל דרכינו ע"כ. ואמרינן בפרק כל כתבי הקדש (קיט, ב) אמר רבי אלעזר לעולם יסדיר אדם שולחנו במוצאי שבת אע"פ שאינו צריך אלא לכזית כדי ללוות את השבת. גרסינן בפסחים בפרק מקום שנהגו (נא, ב) העושה מלאכה במוצאי שבתות וימים טובים אינו רואה סימן ברכה לעולם. ודוקא קודם הבדלה קאמר כדאיתא שיצילם השם מד' תקופות כי ידוע ידענו כי כל דברי חכמים אמת כאשר הם במשמעם או יש להם סוד סתום כאשר רמזתי מקצת סודם בספר הישר שהוא פי' התורה עד כאן דבריו.
מי שלא הבדיל במוצאי שבת מבדיל והולך עד יום רביעי ולא יום רביעי בכלל כדאמרינן בגיטין חד בשבת ותרין ותלתא בשבת בתר שבתא ארבעה וחמשה ומעלי שבתא קמי שבתא. ודוקא בורא פרי הגפן והמבדיל בין קדש לחול אבל על הבשמים והאש אינו מברך אלא במוצאי שבת.
<h2>דף נג:</h2>
גרסי' בפרק ואלו דברים אמר רב יהודה אמר רב אין מחזרין על האור כדרך שמחזרין על המצות לפי שברכה זו אינה אלא לזכר בעלמא שנברא האור במוצאי שבת שאם משום הנאת האור מברך היה צריך לברך בכל פעם ופעם שנהנה מן האור וכ"ש שאין מחזירין על הבשמים שאינן אלא להשבת נפש. וגרסינן בפסחים בפרק מקום שנהגו (פסחים נד, א) אמר ר' בנימין בן יפת אמר ר' יוחנן מברכין על האור בין במוצאי שבת בין במוצאי יום הכפורים וכן עמא דבר. מיתבי אין מברכין על האור אלא במוצאי שבתות הואיל ותחלת ברייתו הוא וכשהוא רואהו מברך מיד רבי יהודה אומר מסדרן על הכוס ואמר רבי יוחנן הלכה כרבי יהודה ומתרץ לא קשיא כאן באור ששבת כאן באור היוצא מן העצים ומן האבנים דאין מברכין במוצאי יום הכפורים אלא על אור ששבת אבל על האור היוצא מן העצים ומן האבנים לא. דדוקא במוצאי שבת שנברא בו האור מברכין עליו. ואם חל יוה"כ בשבת אין צריך לברך על האור ששבת. ונר שהדליקו מגחלים ששבתו מברכין עליו גם במוצאי יוה"כ. ותנן במסכת ביצה בפרק אין צדין (לה, א) אין מוציאין האור לא מן העצים ולא מן האבנים ולא מן העפר ולא מן המים. פי' אור היוצא מן העפר הוא היוצא מן הסיד שמשליכין עליו מים. ואור היוצא מן המים הוא שממלאין אשישה זכה מזכוכית מים ומשימין אותה לנוכח השמש וכנגד צמר גפן נקי ויבער בה וכן בקערות הבאות מאלסין וכן באבן שקורין אל"מהא בערבי וכן עושין באבן ובברזל וכן עושין בעץ שהרגילו על עץ אחר במהירות.
ומברך על האור בורא מאורי האש ואמרינן בפרק קמא דפסחים (ח, א) אבוקה להבדלה מצוה מן המובחר. וגרסינן בברכות בפרק אלו דברים בית הלל אומרים נר ובשמים ומזון והבדלה. ואמרינן עלה בירושלמי קשיא לבית הלל היכי עבידא. פי' היאך עושה שיברך ברכת המזון והבדלה על הכוס והא אמרינן בפרק ערבי פסחים אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיבדיל. ואמימר בת טות פירוש לן בתענית לפי שלא היה לו בלילה כוס להבדיל ומתרץ היה יושב ואוכל וחשכה לו למוצאי שבת ואין לו אלא כוס אחד ואמרינן יניח עד לאחר המזון ומשלשלן כלן עליו כו' ומה שאינו מבדיל ושותה הימנו מעט ומן המותר יברך ברכת המזון משום דאמרינן בפרק ערבי פסחים דאין לברך על כוס פגום ואעפ"י שנשאר בו יותר משיעור רביעית משום דמחזי כמאן דמברך אשיורי כוסות. ויש לו לחזור אחר כוס שאינו פגום אבל אם לא ימצא אלא כוס פגום יותר טוב לברך בפגום מלברך בלא יין. ובירושלמי משמע דכוס פגום מרבה עליו כל שהוא ומכשירו ואפילו במים יכול לתקנו דגרסינן התם רבי יונה טעים כסא ומתקן לה פירוש היה שותה כוס של קדוש ומשים בו מעט מים ומניחו עד למחר. ומקשי והא תנינא השותה משקין מזוגין שעבר עליהם הלילה דמו בראשו. אמר ר' והוא שלנו בכלי זכוכית. וכן לכל הברכות שנתקנו על היין בין להבדלה בין לקדוש בין לברכת המזון בין לברכת ארוסין בין לברכת נישואים אם טעמו פגמו חוץ מלענין בורא פרי הגפן שהוא ברכת הנהנין שאפי' שתו מן הכוס עשרה אנשים אין לשתות ממנו עד שיברך עליו שאסור ליהנות בלא ברכה ואין בו דין טעמו פגמו. ואם טעמו באצבעו לא פגמו כדחזי' בברכת מילה שמושיט אצבעו בכוס ונותן בפי התינוק ומברך עליו ולא הוי פגום. ותנן בפרק אלו דברים אין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו. פירוש שיאור כל כך בטוב עד שיהנה ממנו. ושיעור ההנאה מפרש בגמרא כדי שיכיר בין מלוזמא של טבריא למלוזמא של צפורי. פירוש בין מטבע של טבריא שהיה מפותח ובין מטבע של צפורי שהי' חלק בלא פתוח, ולכך נהגו להסתכל בצפרנים ואח"כ בכף בשעה שמברכין על האור להראות שיכול ליהנות ממנו ולהכיר בין צפרניו שהם כנגד המטבע החלק ובין כפו שהוא כנגד המבטע שיש בו פתוח. ואמרינן בירושלמי בפרק כיצד מברכין (ליתא לפנינו) על הנר משיכיר בין צפורן לבשר ואמרינן בירושלמי בפרק אלו דברים עלה דמתני' אין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו. דרש זעירא בריה דרבי אבהו דקסרין וירא אלהים את האור כי טוב ואח"כ ויבדל אלהים (ירו' ברכות פ"ח ה"ו). ותמצא שכמנין ויבדל מבדילין בשנה במוצאי שבתות. כתבו הגאונים סומא אין צריך להבדיל על האור ובתפלה סגי ליה. והטעם מפני שאין לו הנאה באור.
<h2>דף ס:</h2>
הנכנס לישן על מטתו בלילה מברך בא"י אמ"ה המפיל חבלי שינה על עיני ותנומה על עפעפי. על שם (משלי ז, ד) אל תתן שינה לעיניך ותנומה לעפעפיך. ואומר המפיל חבלי על שם (תה' טז, ו) חבלים נפלו לי בנעימים וגו' וכתיב בתריה אברך את י"י אשר יעצני אף לילות יסרוני כליותי. ופי' חבלי שינה חלקים מחלקי השינה. וי"מ חבל שנה כמו (הושע יג, ג) חבלי יולדה שכשאדם עומד זמן רב ואינו ישן חבלי שינה וצירים אוחזין אותו. והיינו דאמרי' בנדרי' (טו, א) הנשבע שלא יישן שלשה ימים מכין אותו ויישן לאלתר, ואנו מברכין על השינה מפני שהיא מצרכי בני אדם כדאמרי' בב"ר (פ"ט ו) אמר רבי שמעון בן אלעזר והנה טוב מאד [זה] שינה. וכי יש שינה טובה מאד לא כן תנינ' יין ושינה לרשעים הנאה להם והנאה לעולם אלא מתוך שאדם ישן קימעא עומד ויגע בתורה. המאיר לאישון בת עין על שם (דברים לב, י) יצרנהו כאישון עינו, ורצה לומר שכשהאדם חפץ מאד לישן מחשיך אישון בת עינו. וכשיישן הרבה ומקיץ מאיר אישון בת עינו.
וצריך לנקות גופו בצרור או בבגד כדי שלא ישאר בו טינוף. וכשיצא נוטל ידיו ומברך בא"י אמ"ה אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת ידים. ברוך אתה ה', על שם (תהלים קיט, יב) ברוך אתה ה' למדני חקיך. וברוך אינו לשון פעול אלא כמו רחום וחנון שהוא עצמו הוא מקור הברכות ואינו מקבלם מאחרים. אלהינו. על שם (שמות כ, ב) אנכי ה' אלהיך שאמר הקב"ה, וע"ש (דברים ו, ד) שמע ישראל ה' אלהינו שאומרים ישראל. מלך העולם, על שם (ירמיה י, י) ומלך עולם. אשר קדשנו במצותיו. על שם (ויקרא יא, מד) והתקדשתם והייתם קדושים. ועל שם להיות לו לעם קדוש ולשמור מצותיו. ויש מפרשים שהוא לשון אירוסין וקדושין שקדשן הקב"ה לישראל במצות שנא' (הושע ב, כא) וארשתיך לי באמונה. והמצות נקראו אמונה שנא' כל מצותיך אמונה. וצונו. על שם תורה צוה לנו. (דברים ל, ג). וכ' אבן הירחי נשאלתי על ענין הברכות שבהתחלתן מדבר כלפי השם כאלו הוא כנגדו ובסופן כאלו אינו כנגדו, במדרש (שו"ט טז). טעם לכולם ממה שנא' (תה' קיט, פז) שויתי ה' לנגדי תמיד כי כשמזכיר את השם ואו' ברוך אתה ה' הוא עומד לנגדו וכיון שאו' אח"כ מלך העולם נמצא שאינו עומד נגדו שר"ל אותו אלהינו שהוא מלך העולם הוא קדשנו במצותיו וצונו לעשותם. והריב"א כ' שהטעם שתקנו הברכות בלשון נוכח ונסתר מפני שהקב"ה נגלה ונסתר נגלה מצד מעשיו ונסתר מצד אלהותו. וגם הנשמה נראית ונעלמת לכן הנפש מברכת בנכח ונסתר כמו שנא' ברכי נפשי את ה' וכל קרבי את שם קדשו (שם קד, א) ברכי נפשי את ה' ה' אלהי גדלת מאד וגו' עוטה אור כשלמה וגו'. מגערתך ינוסון. והברכה היא בדבור הפה ומחשבת הלב. הלב נעלם והקול נשמע והאדם מורכב גוף ונשמה וראוי הי' לו לידבק בקונו ולעמוד נכחו תמיד מצד נשמתו אלא שאינו יכול מצד גופו לכך ברכותיו נכח ונסתר. וזה הטעם נכון הוא יותר מן הראשון. ואם תאמר מה יועילו להקב"ה ברכותינו. ויש לומר אין ברכותינו אלא כדי לזכות בברכותיו כאמרם ז"ל (עי' סוטה לח) כל המברך מתברך. וכן כתיב (תה' קלד, ב ג) שאו ידיכם קדש וברכו את ה' יברכך ה' מציון.
ברוך אתה ה' אמ"ה אשר יצר את האדם בחכמה. ברכה זו אין בה דין ברכה הסמוכה לחברתה שלא לפתוח בה בברוך שהרי על נטילת ידים אומר כמה פעמים בלא אשר יצר ואין דין ברכות הסמוכות שלא לפתוח בברוך כי אם הראשונה אלא כשהם סמוכות לעולם שאין אומר זו בלא זו לעולם. אשר יצר את האדם. על שם (ברא' ב, ז) וייצר ה' אלהים. בחכמה ע"ש (משלי ג, יט) ה' בחכמה יסד ארץ. וזהו שאמר הכתוב (איוב י, י) הלא כחלב תתיכני וכגבינה תקפיאני. כי ברא את האדם מטפה סרוחה ויכוננהו בחכמה, וברא בו נקבים כדי להחיותו; עשה לו העינים להביט ולראות בהם. עשה לו העפעפים לעצום עינו ולישן ושלא להביט ברע, כמו שנאמר (ישעיה לג, טו) ועוצם עיניו מראות ברע. עשה לו נקבי האזנים לשמוע בהם. עשה לו נקבי הנחיריים להריח בהם ולהתנשם בהם ולהוריד בהם העדפת לחות הראש. עשה לו הפה למאכל ודבור. עשה לו שינים ומלתעות לטחון בהם המאכל. עשה לו הלשון ללוש בו המאכל בתוך הפה ולחתך בו הדבור. עשה לו בית הבליעה והושט לבלוע המאכל והמשקה. עשה לו הגרגרת להעלו' ולהוריד רוח נשמת חיים מן הלב מתוך הריאה אל הנחירים ואל הפה ולהוציא קול הברת הדבור היוצא מתוך סמפוני הראיה הבא מרוח נשמת חיים. עשה לו הלב להיות בית מכון לרוח החיים ולחשוב כל מחשבות. עשה לו הקרב העליון היא האצטומכא לקבל המאכל והמשקה ולהתבשל בתוכו ולכלכל מטעם המאכל והמשקה כל הגוף להחיותו. עשה לו הכבד בצד הימין עם המרה האדומה והדם במקורות הכבד לחמם את הקרב העליון ומחום הכבד והמרה מתבשל המאכל והמשקה בתוך הקרב העליון. עשה לו המעים לקבל פסולת המאכל והמשקה ומתגלגל בתוכם בעקמומיות עד מקום הוצאת גדולים וקטנים. עשה לו שתי הכליות ימין ושמאל לחמם את הבטן התחתון בחומם להחיותו ולחזקו ולהוציא גדולים וקטנים חוץ לגוף. ועוד ארז"ל (ברכות סא, א) הלב מבין והכליות יועצות. עשה לו הטחול לצד שמאל עם המרה השחורה לקרר בקר[ב]תם הקרבים והמעים והבטן שלא יתייבשו ויחרבו המאכל והמשקה מפני חום רותח הקרבים המתחממים ונרתחים מחום הדם והכבד והמרה האדומה, ועוד ארז"ל (שם) הטחול שוחק. עשה לזכר ולנקבה איברי המשגל כדי להזריע בהם ולהוליד. עשה לנקבה שדים להיות בהם החלב להניק את הולד. עשה לו עצמות להיות בנין הגוף חזק. שם בשר על העצמות כדי לחמם קור העצמות. עשה לו גידי הדם והם הורידין להשקות את הגוף (בהם) [בדם] והולכות מצד אל צד. עשה לו עצבים לחזק את דבק העצמות והאברים. עשה לו אברים וקשרים נדבקים וחליות של שדרה וקשרי אצבעות ידים ורגלים וזרועות וירכים וברכים ושוקים וקרסולים וכפות הרגלים וחליות הצואר ושכמי הכתפים כדי שיוכל להתפשט ולהכפל ולהכפה ולהזקף לעמוד ולישב, לכרוע ולהשתחוו' ולסוב ראשו הנה והנה. קרם לו עור מלמעלה לבשר ולעצמות ולגידים ולעצבים כדי לכסות את הגוף להיות חם מלהתקרר ולהגן על לחות הגוף ואיברים הפנימיים. עשה לו גלגולת הראש להיות מלך על כל האיברים ומוח הראש ששם ישכן ישוב הדעת והנשמה החכמה. עשה לו לחה מסביב למוח הראש כדי שלא יתייבש המוח והעינים מחום הקרבים העולה מלמטה למעלה אל הראש. עשה לו שערות הראש לחמם את הראש שלא יתקרר על אשר אין לו בשר בין העור ובין עצם הגלגולת. עשה לו שערות הזקן מפני תואר הדרת פניו (שבת קנב) ולהיות מובדל במראיתו מן הנשים. עשה לזכר ולנקבה טבור כדי לקבל מחיה בעוד' במעי אמם עד ביאתם לאויר העולם כי לא יוכל הילד לקבל מזון ומחיה מן הפת מפני שהוא סתום עד צאתו לאויר העולם. עשה לו ידים למשמש ולתפוש ולאחוז ולהחזיק ולעשות מלאכה כדי להחיותו. עשה לו צפרנים כדי להיות נבדל מכל בריה ולהתגרד בהם. עשה לו רגלים כדי להעמיד עליה' הגוף ולהוליכו ולהביאו בכל מקום. והנה כל מה שברא הקב"ה באדם לא בראו אלא לצורך האדם ולהחיותו וזו היא חכמה גדולה אין כמוה. ואמרי' בספרי (האזינו ש"ד) הצור תמים פעלו. פעולתו שלימה עם כל באי עולם ואין להרהר אחר מעשיו אפי' עולה של כלום. שמא תאמר אלו היו לי שלשה רגלים שלשה עינים אלו הייתי מהלך על ראשי אלו היו פני הפוכים לאחור היה יותר נאה לי ת"ל תמים פעלו.
וברא בו נקבים נקבים על שם (יחז' כח, יג) מלאכת תופיך ונקביך בך ביום הבראך כוננו. חלים חלי' ע"ש (ישעי' ב, יט) ובמחלות עפר. ויש קורים חלולים חלולים וטעות הוא, כי חלולים הוא שם הפועל וחלים הוא שם דבר בשקל מלי' ונבלעה הלמד השניה בדגשות הלמד הראשונה. ודע כי נקבים הם צרים ואינם רחבים וחלים הם רחבים. וגרסי' (בפ"ב) (צ"ל בפ"א מ"ח) דאהל' רמ"ח איברים יש בו באדם ל' בפסת הרגל ו' בכל אצבע עשרה בקרסול שנים בשוק ה' בארכובה א' בירך ג' בקטלית ואחת עשרה צלעות ל' בפסת היד ב' בקנה ב' במפרק א' בזרוע ד' בכתף מאה ואחד מזה ומאה ואחד מזה י"ח חוליות בשדרה תשעה בראש שמנה בצואר ששה במפתח של לב וחמשה בנקוביו. פי' פסת הרגל כף הרגל. ככף איש עולה מים (מ"א, יח) תרגמו כפסת ידא. קרסול הפרק הראשון הסמוך לעקב. קטלית כף הירך בוקא דאטמא. מקום חבור הירך והגוף בקנה עצם הסמוך ליד. מפרק מקום כפיפת הזרוע מלשון ותשבר מפרקתו (ש"א ד, יח) מפתח של לב, החזה לפי שבנענוע החזה מתרפת הריאה מעל הלב ונמצא שהחזה כמו מפתח ללב שפותח לו דרך להכניס לו האויר ולהוציא ההבל. בנקוביו כלי הזרע והזכרות. גלוי וידוע לפני כסא כבודך כך הוא לשון רז"ל בהרבה מקומות והוא על שם (דניאל ב, כב) גלי עמיקתא ומסתתרא ידע מה בחשוכא. ואמר לפני כסא כבודך. ולא אמר לפניך כמו שרגיל לומר בשאר מקומות לפי שהוא רומז כי מקום הנפשות הוא לפני כסא כבודו. שאם יסתם אחד מהם או אם יפתח אחד מהם. כלומר אם יסתם אבר ממה שדרכו להיות פתוח כגון בית הבליעה ונקבי השתן והרעי או אם יפתח אבר ממה שדרכו להיות סתום כגון הטבור ובני מעיים אינו יכול להתקיים אפילו שעה אחת. וה"ר מאיר מרוטנברוק כתב שאין לומר אפילו שעה אחת שהרי סותם את פיו הרבה שעות ויכול לחיות. בא"י רופא כל בשר על שם (דב' לב, לט) מחצתי ואני ארפא. ומפליא לעשות פסוק הוא (שופ' יג, יט). כי כמה נסים גדולים עושה עמו הקב"ה בבטן אמו כי כשהאדם יושב יום אחד במקום זר וחשך נפשו קצה עליו נמצא שהוא מפליא לעשות לו ברפואתו שלא נתרסק בבית הרחם. וי"מ רופא כל בשר על שם הנקבים שברא בו להוציא פסולת מאכלו כי אם יתעפש בבטן ימות והוצאתו היא רפואה וזהו רופא כל בשר. ואמר ומפליא לעשות על שם שבורר הקב"ה בו טוב המאכל ודוחה הפסולת. אי נמי ומפליא לעשות ע"ש דגרסי' בנדה בפ' המפל' (לא, א) דרש ר' חנינא בר פפא מאי דכתיב (איוב ט) עושה גדולות עד אין חקר ונפלאות עד אין מספר בא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת ב"ו, ב"ו נותן חפציו בחמת צרור' ופיה למעלה ספק משתמר ספק אין משתמר ואלו הקב"ה צר את הילד במעי אשה פתוחה ופיה למטה ומשתמר. דבר אחר אדם נותן חפציו לכף מאזנים כל זמן שמכביד יורד למטה ואלו הקב"ה צר את העובר במעי אשה כל זמן שמכביד עולה למעלה. פי' שבשלשה חדשים אחרונים ולד דר במדור העליון כמו שאמרנו למעלה. ואמרינן בב"ר (א, ג) ר' תנחום פתח (תה' פו, י) כי גדול אתה ועושה נפלאות א"ר תנחומא בשם רבי חייא הנוד הזה אם יש בו נקב כחודה של מחט כל רוחו יוצא ממנו והאדם הזה עשוי מחילין מחילין נקבים נקבים ואין רוחו יוצא ממנו. מי עושה כן אלא אתה אלהים לבדך. והכי איתא בתנחומא. (עי"ש א, ה). וכל היום כשעושה צרכיו יש אומרים שלקטנים מברך אשר יצר לבד ולגדולים על נטילת ידים ויש אומרים שבין לגדולים בין לקטנים מברך על נטילת ידים ואשר יצר שכיון שצריך לברך אשר יצר שהוא דבר של קדושה צריך לברך על נטילת ידים. והרא"ש כתב בתשובת שאלה וזה לשונו, אם עשה אדם צרכיו בבקר וקנח או קטנים ושפשף ורוצה להתפלל יטול ידיו ויברך, אבל כל היום כשעושה צרכיו או הטיל מים אף אם רוצה ללמוד אין לו לברך על נטילת ידים כי אם אשר יצר. עד כאן. ועתה נהגו לברך בשחר על נטילת ידים ואשר יצר בין עשה צרכיו בין לא עשה צרכיו מפני שרוח רעה שורה על הידים. ועוד שהידים עסקניות הן ואי אפשר שלא יגע בדבר מטונף בלילה. ועוד דומיא דכהן גדול שמקדש ידיו קודם העבודה וכן צריך שיקדש אדם ידיו קודם שיעבוד את הבורא יתברך כדי שיעבדנו בידים נקיות. וגם כן נהגו לרחוץ פיהם מפני הרירין שבתוכו שצריך להזכיר את השם הגדול בקדושה ובטהרה. וכתב ה"ר יעקב בן הרא"ש שצריך לערות המים על ידיו ג' פעמים מפני שרוח רעה שורה על הידים קודם נטילה ואינה סרה עד שיערה שלשה פעמים ועל כן צריך למנוע מהגיע בידיו קודם נטילה לפה ולחוטם ולאזנים ולעינים מפני שרוח רעה שורה עליהם ע"כ. וארבעה דברים הם הטעונין נטילת ידים סימן להם (תה' סט, ג) ושבולת שטפתני. פירוש, שמע, טבולו במשקין, פת, תפלה, צריכין נטילת ידים. ואמרינן בשבת בפרק רבי אליעזר דמילה (קלג, ב) אמר שמואל האי מאן דמשי אפיה ולא מנגבו נקטא ליה חספנית', מאי תקנתיה למשי במיא דסילקי. פרש"י חספניתא פניו מתבקעות. ואני אומר שהוא מין שחין והוא ובחרס (דברים כח, כג) שהכתוב מדבר. חספניתא תרגום של חרס ע"כ. ואין לו ליטול ידיו ממי שלא נטל כדאיתא בברכות בפרק שלשה שאכלו (לא, א) אל תטול ידיך שחרית ממי שלא נטל ידיו דקשה לרוח רעה. וצריך שיהו המים באים מכח אדם, ואם אין לו מים והיה מתירא שמא יעבור זמן תפלה יכול לנקות ידיו בצרור או בעפר ומברך על נקיות ידים על שם (תה' כו, ו) ארחץ בנקיון כפי וגו' וכן כתב הרא"ש.
יהי רצון מלפניך י"י אלהי ואלהי אבותי שתשכיבני לשלום על שם (תהלים ד, ט) בשלום יחדיו אשכבה ואישן. ותעמידני לחיים ולשלום בשתי לשונות אלו כלל שמירת הנשמה והגוף. אמר לחיים על הנשמה שכשאדם הולך לישן הרי הוא כמת ומפקיד נשמתו ביד הקב"ה ומחזיר' לו בבקר והרי כאלו החייהו (בר' ע"ח ס"א). ואמר לשלום על הגוף שבלילה ימצאו נזקים ופגעים רעים יותר מביום והוא מתפלל שיעמידנו שלם בגופו. ואל יבהלוני חלומות רעים ולא הרהורים רעים, כלומר שלא אבא לידי הרהור עבירה אפי' בחלום. ותהיה מטתי שלימה לפניך פי' אם אשמש מטתי יהיה הולד ההו' שלם בעבודתך ולא יצא ממני שום זרע פסול כמו שאמרו רז"ל (ספרי דברים לא) ביעקב שהיתה מטתו שלימה שלא נמצא פסול בזרעו, אבל אברהם ויצחק נמצא פסול בזרעם. והאירה עיני פן אישן המות. כלומר שתחזיר בי נשמתי ולא תהא שינתי שינת עולם. בא"י המאיר לעולם כלו בכבודו שמעמידם ממטתם לאור היום ללכת אל עסקיהם. וקורא פרשה ראשונה מקריאת שמע, דגרסינן בפרק הרואה (ט, ב) הנכנס לישן על מטתו אומר משמע עד והיה אם שמוע. ור"ח כתב שצריך לקרות גם והיה אם שמוע שיש בה ובשכבך ובקומך. וכתב הרא"ש אפשר שגורס ר"ח שמע והי' אם שמוע. ואומר יושב בסתר עליון (תהלים צא, א, י) עד כי אתה י"י מחסי. לפי שיש עד מחסי ששים תיבות כנגד ששים אותיות שיש בברכת כהנים ועליהם נאמר (שיר ג, ז) הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה וגו' זה הי' בית המקדש והגבורים הם אותיות שבברכת כהנים (במדבר כד, כו) כלם אחוזי חרב וגו'. אמרו ז"ל כל הפסוקים נאמר בהם הזכ' השם יברכך י"י יאר י"י ישא י"י. ואומר מזמור לדוד בברחו י"י מה רבו וגו' עד לי"י הישועה (תה' ג, א ט). ואו' השכיבנו עד ושמור צאתנו ובואנו מעתה ועד עולם ואינו חותם. ואומר ברוך י"י ביום ברוך י"י בלילה ברוך י"י בשכבנו ברוך י"י בקומנו כי בידך נפשות החיים והמתים אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש (איוב יב, י). בידך אפקיד רוחי פדית אותי י"י אל אמת. ואו' (זכריה ג, כ) ויאמר י"י אל השטן וגו'. ואו' (משלי ג, כד) אם תשכב לא תפחד וגומר. י"י ישמור צאתך ובואך ואו' הנה מטתו שלשלמה וגו'. כלם אחוזי חרב וגו'. ואומר יברכך י"י וישמרך וגו'. עד וישם לך שלום ויישן לאלתר. וכתב רבי' האיי שראוי להקדים הברכה לק"ש ולמזמורים ולכל הפסוקים האלו כדי שיישן מתוך הקריאה. ומביא ראיה מהירוש' (ברכות פ"א ה"א) דאמר דר' זעירא הוה קרי את שמע וחוזר וקורא עד דהוה שקע מיניה גו שינתיה. ואמרי' בפ"ק דברכות (ה, א) אמר רבי אלעזר כל הקורא ק"ש על מטתו כאלו אוחז חרב של שתי פיות בידו, שנא' (תה' קמט, ה) יעלזו חסידים בכבוד ירננו על משכבותם רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם. פי' ירננו על משכבותם. כשירננו בדבר שנאמר בו לשון שכיבה דהיינו ק"ש שנאמר בה ובשכבך. אמר רבי יצחק כל הקורא ק"ש על מטתו מזיקין בדלין הימנו שנא' (איוב ה, ז) ובני רשף יגביהו עוף. ואין רשף אלא מזיקין שנא' (דברים לב, כד) מזי רעב ולחומי רשף. ואין עוף אלא תורה שנא' (משלי כג, ה) התעיף עיניך בו ואיננו. וכתוב בחדושי רב"ש ואית דלא גרסי' ואין עוף אלא תורה שנאמר התעיף עיניך בו ואיננו. אלא ואין עוף אלא ק"ש שאנו כופלין אותה שני פעמים ביום שחרית וערבית, ועוף הוא לשון כפל כדמתרגם וכפלת (שמות כו, ט) ותעיף. וא"ת א"כ לימ' תפלה שאנו כופלין אותה. וי"ל משום דאין מנין התפלות אלא מדרבנן. ועוד דתפלה לא מקריא כפל דהא ג"פ אנו קורין אותה ע"כ. ויש אנשים כשקורין ק"ש שלפני מטתם שמברכין בא"י אמ"ה אקב"ו לקבל עלינו עול מלכות שמים ולהמליכו בלבב שלם. וטעות הוא בידם מפני שקריאת שמע שאומרים בבית הכנסת עיקר לפי שאומ' אותה בברכותיה וזו אינה אלא רשות כמו שהתבאר למעלה. כתוב במחזור ויטרי, העומד בחצות לילה לעסוק בתורה נוטל ידיו ומברך על נטילת ידים, ואם נפנה מברך אשר יצר וכל הברכות של אחריו ומברך על התורה ואו' איזהו מקומן ורבי ישמעאל וכשהוא הולך לבית הכנסת להתפלל מתחיל ממקום שפסק. וכתב אבן הירחי אם השכים לקרות בתורה קודם עמוד השחר יברך הברכות אבל הקרבנות לא יאמר שלא היו מקריבין הקרבנות אלא ביום שנא' (ויקרא ז, לח) ביום ציותו את בני ישראל להקריב את קרבניהם ואין לומר הקרבנות אלא בזמן עשייתן ע"כ. וכן ברכת לשכוי בינה לא יברך אלא ביום, וכן כתב הרא"ש.
אלהי נשמה ברכה זו אינה פותחת בברוך ולא מפני שהיא סמוכה לברכת אשר יצר דהא אמרינן בפרק הרואה (ס, ב) כי מתער לימא הכי אלהי נשמה וכו' וברכת אשר יצר אומרה לבדה בכל עת שעושה צרכיו אלא פירש הראב"ד מפני שהיא סמוכה לברכת המפיל חבלי שינה על עיני ושינה אינה הפסקה מפני שאינה מעשה וקשיא לי לדבריו שהרי אי אפשר שלא יקיים מצות עונה וצריך שיסוח קודם שישמש מטתו כדאיתא בפרק הרואה (סב, א). והנכון כמו שפירש רבינו תם שאינה פותחת בברוך מפני שהיא ברכת הודאה שמודה לשם שהחזיר לו נשמתו להתנועע בה ולקום בבקר לעשות צרכיו שאם אינו מקדים תחלה הודא' על מה שתחול הברכה הויא לה ברכה לבטלה. וכן ברכת הגשמים דאמרי' (ברכ' נט, ב) מודים אנחנו לך על כל טפה וטפה וכו'. אינה פותחת בברוך מפני שהיא ברכת הודאה על התועלת העתידה לבא מהגשמי'. וצריך להפסיק מעט בין אלהי, לנשמה, כדי שלא יהא כחוזר למעלה חלילה וחס. שנתת בי טהורה כי ממקום טהור נגזרה ואמרי' בפרקא קמא דברכות (י, א) מה הב"ה טהור אף הנשמה טהורה. אתה בראתה על שם (עי' עמוס ד, ג) בורא רוח ועל שם (ברא' א, כז) ויברא אלהים את האדם. אתה יצרתה על שם יוצר רוח האדם בקרבו (עי' זכריה יב, א) ועל שם וייצר ה' אלהים את האדם. אתה נפחת בי שנאמר (ברא' ב, ז) ויפח באפיו נשמת חיים ואתה משמרה בקרבי ע"ש (תה' צז, י) שומר נפשות חסידיו וכתיב (שם קכא, ז) ישמור את נפשך כלומר משמרה שלא תצא עד עת בא דברו. וזהו שאמר ואתה עתיד ליטלה ממני. פי' ליום המיתה שנאמר (קהלת יב, ז) והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה. ולהחזירה בי לעתיד לבא פי' לתחיית המתים שנאמר (יחזקאל לז, יד) ונתתי רוחי בכם וחייתם. וחמשה שמות נקראו לה, רוח, נפש, נשמה, חיה, יחידה, סימן להם רנן חי ומפרש בב"ר (יד, ט) רוח שהיא עולה ויורדת שנאמר (קה' ג, כא) ומי יודע רוח בני האדם העולה היא וגו' נפש זה הדם שנא' (דברים יב, כג) כי הדם הוא הנפש. נשמה זו האופה הוא דברייתא אמרי האופי יתיה טבא ומפ' בערך האופי ר"ל דעת (ריה) חיה שכל האיברים מתים והיא חיה בגוף הה"ד אם ישים אליו לבו רוחו ונשמתו אליו יאסוף (איוב לד, יד). וחוזר ואומר מענין ראש הברכה על הודאת היקיצה, כל זמן שהנשמה בקרבי מודה אני לפניך ה' אלהי, על דרך (תהל' קטו, יז) לא המתים יהללו יה וגומר ואנחנו נברך יה וגומר. רבון כל המעשים על שם (ישעיה מה, ז) אני י"י עושה כל אלה ועל שם (קהלת א, יד) ראיתי את כל המעשים. אדון כל הנשמות על שם (ישעיה מב, ה) נותן נשמה לעם עליה. והמון העם אינם אומרים אדון כל הנשמות והם טועים כי צריך לאומרו כדי לומר מעין חתימה סמוך לחתימה וגם רב עמרם ורבי' סעדיה והרמב"ם ז"ל כתבוהו. בא"י המחזיר נשמות כי בבקר מחזיר לנו נשמתינו כמו שאמרנו למעלה. לפגרים מתים על שם (ישעיה לז, לו) פגרים מתים כי השינה דומה למות וכן כנה הכתוב המות בשינה שנאמר (איוב ג, יג) כי עתה שכבתי ואשקוט ישנתי וגומר. וכן אמרו רבות' (ברכות נז, א) שינה א' מס' במות.
כתב ה"ר יעקב בן הרא"ש וצריך אדם לקום בשחר לעבודת בוראו ואף אם ישיאנו יצרו בחורף לאמר איך תעמוד ממטתך והקור גדול או ישיאנו בקיץ לאמר איך תעמוד ועדיין לא שבעת משנתך התגבר עליו לקום כדי שתהא אתה מעורר השחר ולא יהא הוא מעירך כמו שאמר דוד ע"ה (תהלים נז, ט) עורה כבודי עורה הנבל וכנור אעירה שחר, אני מעיר השחר ואין השחר מעיר אותי, ויחשוב בלבו אלו היה בעבודת מלך בשר ודם ויצוהו להשכים באור הבקר לעבודתו יהיה זהיר וזריז לעמוד לעבודתו אשר צוהו כ"ש לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה. ובעת קומו אם הוא צריך לנקביו אומר קודם שיכנס לבית הכסא ברחוק ד' אמות התכבדו מכובדי' קדושים למלאכי' המלוים אותו הוא אומר, דגרסי' בב"ר רבי שילא אומר שני מלאכי השרת המלוין לו לאדם הם מעידים בו שנאמר (תה' צא, יא) כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך, לצדדים קתני אם אדם טוב הוא שומרים אותו ממש ואם לא חזרה השמירה ראיה ועדות לשמור ולראות מעשיו של אדם ויגידו לבית דין הגדול והוא אומר למלאכים אלו שאו כבוד לעצמכם כי אינני כדאי לישא לכם כבוד. משרתי עליון כלומר בשביל שירות השם אתם עמי שצוה אתכם ללוות אותי תנו כבוד לאלהי ישראל, ומהו הכבוד שמרוני שמרוני עזרוני עזרוני המתינו לי עד שאכנס ואצא כי כן דרכם של בני אדם. וכתב בחדושי רב"ש שברכה זו אין לברכה אלא ירא שמים וחסיד שהשכינה שרויה עליו אבל איניש אחרינא לא משום דמחזי כיוהרא. וכשנפנה אינו מקנח אלא בשמאל דגרסינ' בשלהי ברכות (סב, א) אמר ר' עקיבא פעם אחת נכנסתי אחר רבי יהושע לבית הכסא ולמדתי ממנו שלשה דברים. למדתי שאין נפרעין אלא מיושב ולמדתי שאין נפנין מזרח ומערב אלא צפון ודרום ומפרש בירושלמי (פ"ט ה"ח שם) ובלבד שאין שם כותל הילכך בתי כסאות שלנו שיש להם מחיצות אין להקפיד בזה ולמדתי שאין מקנחים בימין אלא בשמאל. אמר לו בן עזאי עד כאן העזת פניך ברבך אמר לו תורה היא וללמוד אני צריך. ומפני מה אין מקנחין בימין אלא בשמאל מפני תורה שנתנה בה שנא' (דברים לג, ב) מימינו אש דת למו. רבה בר בר חנא אמר רבי יוחנן מפני שקרובה לפה. ריש לקיש אמר מפני שקושר בה קשר של תפלין. רב נחמן אמר מפני שמראה בה טעמי תורה. כגון זרקא ופזר גדול ושלשלת שמראין אותן ביד לתינוקות בקריאתם מעלין ומורידין להם בידיהם להבין להם קריאתם.
כששומע קול תרנגול מברך בא"י אמ"ה הנותן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה. ברכות אלו אע"פ שהן סמוכות הן פותחו' בברוך מפני שהן מטבע קצר, וגם א"א לכלול הכל בברכה א' כי כל אחד מהם הוא ענין בפני עצמו וצריך לברך על כל אחד ואחד. הנותן לשכוי בינה פסוק הוא (איוב לח, לו) או מי יתן לשכוי בינה ושכוי הוא התרנגול כדאמרי' בר"ה בפ' ראוהו בין דין (כו, א) אמר ריש לקיש כשהלכתי לגבול קנשריא היו קורין לתרנגול שכוי ונקרא כן בעבור שהוא צופה ומביט למרחוק כדמתרגמי' ויבט (ש"א יז, מב) ואיסתכי וכן מצפה (ישעי' כא, ח) סכותא. ויש מפרשים שנקרא כן מפני מראות כנפיו מלשון במשכיות כסף (משלי כה, יא). ואנו מברכין על בינת התרנגול מפני שהוא מצרכי בני אדם שהם עומדין ממטתן לקולו וזהו שאומר להבחין כלומר שיבחינו הבריות וידעו כי אז מתחיל היום. וזהו דבר פלא שאין בעולם מי שיודע להבחין בין יום ללילה, ואפי' האדם שהוא בעל דעה והשכל אלא התרנגול. וגם בחצות הלילה הוא מרגיש וקורא. כשמעביר ידיו על עיניו מברך פוקח עורים פסוק הוא (תה' קמו, ח) ואע"פ שאין האדם עור ממש אלא סתום העין נופל בו לשון פקיחה וכן (ברא' ג, ה) ונפקחו עיניכם אע"פ שלא היו עורים אלא היו סתומי' מן הדעת. כשישב על מטתו ומותח עצמותיו מברך מתיר אסורים פסוק הוא (תה' קמו, ז) וגם זה כמו כן אע"פ שאינו אסור ממש אלא מפני שמניע איבריו שהיו כפותים כל הלילה וברכה זו אינה נזכרת בגמ' אבל הרמב"ם כתב אותה בחבורו (בסדר תפלה שלו) ונהגו לאומרה. כשלובש בגדיו מברך מלביש ערומים על שם (ברא' ג, כא) ויעש י"י אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם וכמו שאמרו רז"ל (סוטה יד, א) מה הקב"ה מלביש ערומים אף אתה עשה כן. כשעומד ממטתו מברך זוקף כפופים פסוק הוא (תה' קמז, ז) ואע"פ שאינו כפוף ממש אלא לפי שזוקף קומתו שהיתה כפופה כל הלילה. כשמוריד רגליו מן המטה ומניחם על הארץ מברך רוקע הארץ על המים פסוק הוא (תה' קלו, ו). ואנו מברכין על רקיעת הארץ מפני שהיא מצרכי בני אדם שהבורא יתברך נתן כח שטח הארץ על המים ואע"פ שהמים גבוהים מן הארץ הקוה אותם אל מקום אחד ונראית היבשה לחיות החיים והצמחים עליה שאם לא כן לא היה להם מקום להתגדל בו. כשלובש מנעליו מברך שעשה לי כל צרכי לשון חכמים הוא (עי' ב"ב סו ב) על שם (דה"ב ב, טו) ואנחנו נכרות עצים מן הלבנון ככל צרכך ועל שם (דברים ח, יז) עשה לי את החיל הזה. והטעם לברכה זו שכל זמן שהוא יחף אינו יכול לצאת ולעשות צרכיו וצרכי ביתו וכיון שלבש מנעליו כאלו נעשו לו כל צרכיו. אומר בגמרא כי אסר המייניה מברך אוזר ישראל בגבורה פירש הראב"ד המייניה על לבישת המכנסים שישראל חייבין בו משום (דברים כג, טו) ולא יראה בך ערות דבר. והר"ם ב"מ ז"ל (תפלה פ"ז ה"י) פירש המייניה חגורתו והוא על שם (תה' סה, ז) נאזר בגבורה ועל שם (איוב לח, ג) אזור נא כגבר חלציך והוא רומז למה שנא' (ירמיה יג, יא) כי כאשר ידבק האזור אל מתני האיש כן הדבקתי אלי את כל בית ישראל וגו'. ואמר בגבורה כי באזור תלויה גבורת הגבור כי בו תולה כלי זיין שלו. ומלשון שנסדרו בגמ' אלו הברכות נראה כפי' הרמב"ם ז"ל שמזכיר שם כי אסר המייניה אחר כי משי ידיה ואין אדם לובש מכנסים שלו אחר שיטול ידיו. כשיצא לדרך מברך המכין מצעדי גבר על שם (תהלים לז, כג) מי"י מצעדי גבר כוננו שהכין הב"ה פסיעות רגליו ללכת בכל עסקיו. ועוד מוסיף בגמ' כשמניח סדינו על ראשו מברך עוטר ישראל בתפארה על שם (שם קג, ד) המעטרכי חסד ורחמים ועל שם (ישעיה מט, ג) ישראל אשר בך אתפאר. והטעם לברכה זו לפי שהיו עוטרים מצנפת כדי שלא ילכו בגלוי הראש. ואמר כאן ישראל לפי שהשכינה שורה עליהם ולא על הגוים. ובכל ארץ ישמעאל נוהגין לאומרה מפני שהם מניחים מצנפת על ראשם, אבל באלו הארצות אין נוהגין לאמרה כי אינם מניחים מצנפת. אבל נוהגין לומר ברכה אחרת שאינה נזכרת בגמרא והיא בא"י אמ"ה מגביה שפלים. והטעם כמו שפירשנו בברכת זוקף כפופים. ויש מקומות שמברכים נותן ליעף כח והטעם אפרשנו בגמלנו חסדים טובים. ומברך אדם בכל יום שלש ברכות אלו הראשונה שלא עשני גוי מפני שאין הגוים כלום לפניו שנאמר (ישעיה מו, יז) כל הגוים כאין נגדו מאפס ותוהו נחשבו לו. והשנית שלא עשני עבד מפני שאין העבד מצווה במצות עשה שהזמן גרמא ועוד שאין לו זכות אבות שלא עמדו אבותיו על הר סיני. ועוד שאין מאמינין בו דמרבה עבדים מרבה גזל (אבות פ"ב מ"ז). ועוד שאסור לישא בת ישראל וקרוב לגוי. נשאל הרמ"ה אם יכול לברך גר שלא עשני גוי. ושבוי שלא עשני עבד, והשיב, כך ראינו שאין הברכה אלא על תחלת ברייתו של אדם לפיכך אין הגר מברך שלא עשני גוי אלא כל זמן שהורתו ולידתו בקדושה אבל השבוי מברך שלא עשני עבד שלא תקנו ברכה זו מפני העבדות עצמה אלא מפני שאין העבד חייב במצות כישראל ואינו ראוי לבא בקהל ופסול לכמה דברים. והשלישית שלא עשני אשה מפני שאינה מצווה במצות עשה שהזמן גרמא כמו שפירשנו בהקדמת הספר הזה. האיש דומה לפועל שנכנס לשדה חבירו ונטעה ברשות. והאשה דומה לנכנס שלא ברשות. ועוד שאימת בעלה עליה ואינה יכולה לקיים אפי' מה שנצטוית. והנשים נוהגות לברך במקום שלא עשני אשה שעשני כרצונו כמי שמצדיק את הדין על הרעה הבאה עליו. כשרוחץ פניו מברך המעביר חבלי שינה מעיני ותנומה מעפעפי (ברכות סב) לפי שכשהעביר ידיו על עיניו ובירך פוקח עורים העביר קצת עוצם מעיניו וקצת מעפעפיו ועדיין עוצם עיניו לא העבירו כלו עד שירחצם במים.
יהי רצון מלפניך ה' אלהי על שם (משלי יח, כב) ויפק רצון מה'. ואלהי אבותי. ברוב התפלות מזכירין זכות אבות. ואם תאמר ברכה זו למה אינה פותחת בברוך והלא אין ברכה סמוכה לה שאלו הברכות הקטנות אינם סמוכות לה שכל אחת מהן צריך לאומרה בשעתה כמו שאמרנו ואע"פ שיש שסודרין אותם ביחד אעפ"כ אינם סמוכות לה כמו ברכת הבדלה שהיא סמוכה לברכות שלפניה ואפי' הכי פותחת בברוך מפני שיש שמפזרין אותם, ואף שמכנסן פותח בהן בברוך. ויש לומר שהיא סיומה של ברכת המעביר שינה וכן היא כתובה בגמ' בנוסחאות מדוייקות סמוכה לה בלא פירוד, וכן מצאתיה בסדר רב עמרם ורב סעדיה וכן היא דעת הרא"ש. וכתב עוד שצריך לומר ויהי רצון בויו ולאפוקי מן המקומות שנוהגין לפתוח בבית הכנסת מיהי רצון ולא יתכן. שתרגילני בתורתך על שם (תה' קטו, מד) ואשמרה תורתך תמיד לעולם ועד, ואע"פ שהטוב והרע מסורין ביד האדם הוא מתפלל לשם לסייעו לעשות טוב ולהתרחק מן הרע. ותדביקני במצותך, על שם (שם סג, ט) דבקה נפשי אחריך וכתיב (שם קיט, לה) הדריכני בנתיב מצותך. ואל תביאני לידי חטא וכו' על שם (בראשית כ, י) ואחשוך גם אנכי אותך מחטוא לי, וכל זה נאמר על שם (תה' קיט, כא) מכל אורח רע כליתי רגלי ואשיבה רגלי אל עדותיך. ולא לידי נסיון כי שמא לא אוכל לעמוד בנסיון. ולא לידי בזיון ידוע הוא. והרחיקני מיצר הרע על שם (בראשית ח, כא) כי יצר לב האדם רע מנעוריו ותמצא כי יצר רע בגימ' רשע לומר לך שכל ההולך אחרי יצרו נעשה רשע וכשם שצריך ליזהר מזה כן צריך ליזהר מזה ואמרינן בירושלמי דשבת בפ' שמנה שרצים (ה"ג) והסיר י"י ממך כל חולי (דברים ז, טו) זה יצ"ה שמתחלתו מתוק וסופו מר. והדביקני ביצר הטוב על שם (תה' לד, טו) סור מרע ועשה טוב. ותנני לחן לחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואי על שם (משלי ג, ד) ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם. כלומר שאהי' אהוב לשמים ולבריות. וגומלני חסדים טובים על שם (תה' קמט, יז) גמול על עבדך אחיה, כי בערב אדם עיף ויגע והולך לישן והרי הוא כמת ומפקיד נשמתו ביד הקב"ה וגומל עמו חסד ומחזירה לו בבקר כשהיא רגועה וזהו שנא' (איכה ג, כג) חדשים לבקרים רבה אמונתך. בא"י גומל חסדים טובים שנאמר (ישעיה סג, ז) אשר גמלם כרחמיו וכרוב חסדיו.
כתב הרמב"ם ז"ל נהגו העם ברוב ערינו לברך ברכות אלו זו אחר זו בבית הכנסת בין נתחייבו בהן בין לא נתחייבו בהן וטעות הוא ואין ראוי לעשות כן ולא יברך ברכה אלא אם כן נתחייב בה. וכתב רב נטרונאי בתשובת שאלה וברכות אלו לברך כל אחת ואחת בשעת' אי אפשר מפני טנופת הידים העסקניות אלא כשניעור אדם משינתו רוחץ פניו ידיו ורגליו כהוגן ומתחיל ומסדרן. וכל יחיד ויחיד חייב בהן. וכתב הרשב"א הא דאמרינן בפ' הרואה (סב, ב) כי מיתער לימא הכי אלהי נשמה וכו' דמשמע שאינו צריך ליטול ידיו דהא אמר אחר כולן כי משא ידיה וכו' מ"מ צריך לנקות ידיו ברחיצת מים או בצרורות או בכל דבר המנקה. וה"ר יהודה ב"ר ברזילי ברצלוני כתב דלאו למימרא שצריך לברך כל שיעשה כך אלא בעת שיזדמן לו לברכן ביחד. וכן כתב ר"י שאם לא שמע קול תרנגול כגון שהי' בדרך מברך שאין הברכה על התרנגול אלא על האורה שמבחין התרנגול ונהנה מן האורה והוא הדין בכולם. והרא"ש כתב וכל אותן ברכות שהן להנאתו כמו מלביש ערומים ושעשה לי כל צרכי אם אינו נהנה מהם כגון ששוכב על מטתו ערום או שהולך יחף אינו מברך אותם והאידנא נהיגי לברך אלו הברכות אחר שנטל ידיו דכל זמן שאין ידיו נקיות אינו יכול לברכם על הסדר. והא דאמרינן (פסחים ז, ב) כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן היינו ברכת המצות שאומר בהן וצונו צריך לברך להקב"ה תחלה על מה שצונו וקרבנו לעבודתו אבל ברכה שהיא של הודאה ושבח כגון אלו יכול לברך אחר כן. ומיהו מלשון שסדרן בגמ' משמע שיכול לברך כל אלו הברכות קודם נטילת ידים וזהו סעד לדברי שלא תקנו לברך על נטילת ידים אלא לקריאת שמע ולתפלה עד כאן דבריו.
כשמתעטף בציצית מברך בא"י אמ"ה אקב"ו להתעטף בציצית ופי' להתעטף מלשון התרגום מעיל צדקה יעטני (ישעיה סא, ו) עטפני. וכל זמן שמתכסה בו ביום צריך לברך עליו ואפי' כמה פעמים. אבל בלילה אינו מברך עליו מפני שאין מצות ציצית נוהגת אלא ביום כמו שאמרנו בהקדמת הספר הזה. וחייב לברך עליו מעומד. ושש מצות הן שברכתן מעומד סימן להם עלץ שלם, עומר, לבנה בחדושה, ציצית, שופר, לולב, מילה. כי באלו הוא כתוב לכם בעומר וספרת' לכם (ויקרא כג, טו), וכן בלבנה (שמות יב, ב) החדש הזה לכם, וכן בציצית והי' לכם לציצית (במדבר טו, לט), וכן בשופר יום תרועה יהיה לכם (במדבר כט, א), וכן בלולב ולקחתם לכם (ויקרא כג, מ), וכן במילה המול לכם כל זכר (בראשית יז ו). ואנו למדין חמשתן בגזירה שוה מלכם הכתוב גבי עומר, וספיר' העומר מעומד שנאמר מהחל חרמש בקמה (דברים טז, ט) אל תקרי בקמה אלא בקומה קרי בי' בקימה ויש מצוה אחרות שמברכין עליהן מעומד למצוה מן המובחר ואם לא בירך מעומד אין לחוש כגון הלל ומקרא מגלה וסוכ' וי"א כלל לזה כי כל מצוה שאין בה הנאה מברכים עליה מעומד. גדולה מצות ציצית ששקולה כנגד כל המצות (מנחות מג, ב) שנאמר (במדבר טו, לט) וראיתם אותו וזכרתם את כ"ל מצו"ת י"י בגימ' תרי"ב ומצות ציצית אחת הרי תרי"ג. ועוד תמצא כי ציצית עולה למנין ת"ר וח' חוטין וה' קשרים הרי תרי"ג, ואפי' שהוא כתוב חסר יו"ד מפרש בתנחומא (מדרש אגדה שלח יט) ג"פ כתיב בפרשה ואחד מהם לציצית חלק הלמ"ד לשלשתן והיא משלמת המנין ועוד יש בד' הכנפים ל"ב חוטין שזורין שהם ס"ד כנגד ס"ד פנים שיש בכסא הכבוד וכן תרגם יונתן (יחזקאל י, יד) ארבעה פנים לאחד מנין אפיא דארבע בריין שתין וארבע אפין וכן תמצא ס"ד תיבות מן דבר אל בני ישראל ועשו להם ציצית (במ' טו, לח) עד אני ה' אלהיכם (שם טו, מא) לרמוז כאלו השכינה כנגדו. והכי אמרינן בספרי (שלח) ובירו' (ברכות א, ב) שכל המקיים מצות ציצית כאלו מקבל פני השכינה כתיב הכא וראיתם אותו וכתיב התם את ה' אלהיך תירא ואותו תעבוד (דברים ו, יג).
כשמניח תפלין מניח תפלה של יד ואחר כך של ראש שנאמר (דברים ו, ט) והיו לטוטפות בין עיניך כשתשים אותו בין עיניך יהיו שנים, וכשחולצן חולץ תחלה של ראש ויצניעם ואח"כ של יד, לפי שכשירצה ליקחם ימצא תחלה לפניו של יד ולא יעבור על המצות (מנחות לו, א). אמר רבה בר שילא אמר רב חסדא סח בין תפלה לתפלה חוזר ומברך. סח אין לא סח לא והא רב הונא בר חייא א"ר יוחנן על תפלין ש"י הוא אומר אקב"ו להניח תפלין ועל תפלין של ראש הוא אומר אקב"ו על מצות תפלין, אביי ורבא דאמרי תרווייהו לא סח מברך אחת סח מברך שתים. פרש"י לא סח מברך אחת על של יד ועל של ראש, סח מברך שתים להניח שכבר בירך על של יד וחוזר ומברך על מצות על של ראש והרי בירך שנים וכן כתב הרי"ף והר"מ במז"ל (תפלין ד, ד). ור"ת פי' לא סח מברך אחת על של ראש על מצות. תפלין סח מברך שתים על של ראש שצריך לחזור ולברך להניח וכן כתב רב עמרם ובה"ג. תאנא סח בין תפלה לתפלה עבירה היא בידו וחוזרין עליה מעורכי המלחמה שעל שם קיום מצות תפלין כתקנן בזרועו ובקדקדו יתקיים באנשי המלחמה (דברים ל, כ) וטרף זרוע אף קדקד. ואף לענות אמן יהא שמיה רבה ולקדושה אין להפסיק. וכתב הרא"ש שמצא בהלכות תפלין עתיקתא סח בין של יד לתפלה של ראש אם סח שיחת חולין חוזר עליה מעורכי המלחמה. אם בקדושה ויהא שמיה רבא סח אין חוזר עליה מעורכי המלחמה אבל עבירה היא.
ת"ר (מנחות ל"ו ע"א) תפלין מאימתי מברך עליהן משעת הנחתן פירוש משהתחיל להניח עד שיהדקם בזרועו ובראשו כדי שתהיה הברכה עובר לעשייתה. היה רוצה לצאת לדרך מניחם וכשיגיע זמן הנחתן ממשמש בהן ומברך. ולמה מניחן בשמאל ולא בימין שהוא חשוב יותר מהשמאל לכל דבר משום דת"ר (שמות יג, טז) והיה לאות על ידכה זה שמאל אתה אומר שמאל או אינו אלא ימין ת"ל (ישעיה מח, יג) אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים. ואומר (שופטים ה, כ) ידה ליתד תשלחנה וימינה להלמות עמלים. ואומר (תהלים עד, יא) למה תשיב ידך וימינך. ר' יוסי אומר מצינו יד שנקראת ימין שנא' (ע' ברא' מח, יז) וישלח ישראל יד ימינו. ורבנן יד ימינו איקרי יד, סתמא לא אקרי. ר' נתן אומר אינו צריך הרי הוא אומר (דברים ו, ח) וקשרתם וכתבתם מה כתיבה בימין אף קשירה בימין. וכיון דקשירה בימין הנחה בשמאל. ור' יוסי הנחה בשמאל תנא ליה מהיכא דנפקא ליה לר' נתן. רב אשי אומר (שמות יג, ו) ידכה זו יד כהה וזהו יד שמאל שאין משתמש בה. עוד טעם אחר משל לאדם הבא להחזיק ביד חבירו באי זו יד הוא מחזיק באותה שנכונה לו שימין שלו כנגד שמאל חבירו. כך הקב"ה הוציאנו בחוזק יד ממצרים וכאלו החזיק ביד שמאלית של ישראל והוציאם וזהו שכתוב והיה לאות על ידכה השמאלית כי בחוזק יד הימנית הוציאנו ה' ממצרים. והנה תפלין של יד זכר לחוזק יד, ושל ראש זכר יציאת מצרים אשר ראו בעיניהם כמש"כ (דברים ו, כב) ויתן ה' אותות ומופתים גדולים ורעים במצרים בפרעה ובכל ביתו לעינינו. ת"ר איטר מניח תפלין בשמאלו שהוא ימין כל אדם והא תניא מניח בשמאלו שהוא שמאל כל אדם כי תניא ההיא בשולט בשתי ידיו. ואדם הכותב בשמאל ושאר רוב מעשיו עושה בשמאל, כתב בעל התרומות זה הכלל יניח תפלין ביד תש כח כרב אשי דדריש ידכה זו יד כהה ולא אזלינן בתר כתיבה. תאנא דבי מנשה על ידכה זו קיבורת והוא לשון קבוץ בשר כמו (ב"ב ה, א) קיבורה דאהיני והוא בגובה הבשר שבפרק שבין הקנה לכתף, ויטה אותה לצד ימין בענין שכשיכוף זרועו למטה יהיו כנגד לבו. ולא יהיה דבר חוצץ ביניהם לבשרו, וצריך שיהיה נויו שהוא המקום שנראה כעין דלת לצד חוץ ולא לצד הכתף. והרצועה יכרוך אותה סביב זרועו עד שיגיע לאצבע האמצעי וכורכה סביביו ג' פעמים. והרא"ש כשהיה קושר תפלין של יד על הזרוע היה מניח מיד של ראש קודם שהיה כורך הרצועה סביב זרועו, שהיה אומר כיון שאין להפסיק ביניהם יש למעט ההפסק בכל מה שיוכל, והכריכה סביב הזרוע אינה מן המצוה הלכך טוב לאחר אותה עד שיניח של ראש וכן נוהגין העולם. בין עיניך זה קדקד (מנחות לז, ב) היכא אמרי דבי ר' ינאי במקום שמוחו של תינוק רופס והוא כל גובה הראש. וצריך שיהיה הקשר מאחרי הראש למעלה מהעורף ולא למטה בצואר ושיהיה מול העורף ממש מכוון באמצע הראש ולא שיטה לצד הפנים לכאן או לכאן כדאמרינן במנחות (לה, ב) א"ר יעקב א"ר יהודה קשר של תפלין צריך שיהיה למעלה כדי שיהיו ישראל למעלה ולא למטה. וצריך שיהיו כלפי פנים כדי שיהיו ישראל לפנים ולא לאחור וצריך שיהיה נויו שהוא המקום שנראה כעין דלת לצד חוץ ולא לצד הראש וגם הרצועות שסובבות סביב ראשו צריך להזהר בהן שלא יתהפכו כדי שיהיה נוייהן דהיינו כלפי השער שהוא חלק יותר וצבוע שחור ניכר מבחוץ, וישלשל הרצועות שיהיו תלויין לפניו ויגיעו של ימין עד הטבור ושל שמאל עד החזה. וי"א של צד ימין עד המילה ושל שמאל עד הטבור. ושיעור רחבן כאורך שעורה. ואם פחת או הוסיף לא עכב.
קשר של תפלין הלכה למשה מסיני. (מנחות לה, ב) והוא שיקשור רצועות של ראש כעין דלת ובזה יראה עליהם שדי; שין שעל בית החיצון ודלת שנראית בקשר ויוד נראית בקשר רצועה של יד שהוא כמו רצועה קטנה וראשה כפוף כעין יוד. ועל זה אמרו חז"ל (דברים כח, י) וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך אלו תפלין שבראש לפי שכתוב עליהם רוב השם שין דלת ובשל יד אין בהם אלא יוד וגם תמצא שם ה' נקרא ר"ת שין שהוא בשל ראש. ותמצא כי בשלש מצות נאמר אות במילה ובשבת ובתפלין. במילה והיה אות ברית ביני וביניכם. בשבת (שמות לא, יז) ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם. בתפלין (שמות יג, טז) והיה לאות על ידכה והן שלשתן אות ועדות לישראל שהם עבדים להקב"ה וע"פ שנים עדים יקום דבר כי כל אחד מישראל אינו יהודי שלם אלא א"כ יש לו שני עדים שהוא יהודי. הילכך בשבת ויו"ט שנקרא גם כן אות שבת פטור אדם מלהניח תפלין כי יש לו ב' עדים כי הוא יהודי שבת ומילה, אבל בחול חייב כל אחד להניח תפלין כדי שיהיו לו שני עדים תפלין עם המילה, וכל מי שאינו מניח תפלין אין לו כי אם עד אחד שהוא יהודי ולכך חושבו כמנודה לשמים בפרק ערבי פסחים (קיג, ב). כתב גאון שמנהג החכמים לנשק התפלין בשעת הנחתן ובשעת חליצתן.
ואו' על נטילת ידים ולשון נטילה הוא לפי שצריך ליטול מן הכלי והכלי שמו נטלא בלשון תלמוד (חולין קז). וי"מ שהוא לשון הגבהה כדמתרגמינן (יחזקאל לג, יב) ותשאני רוח ונטלתני רוחא. וכתיב (ישעיה סג, ט) וינטלם וינשאם כל ימי עולם והיינו דאמרינן בפ"ק דסוטה (ד, ב) שהנוטל ידיו צריך להגביהם למעלה שלא יבאו המים שחוץ לפרק ויחזרו ויטמאו את הידים. ויש סמך לנטילת ידים מן התורה שנא' (ויקרא טו, יט) וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים טמא הוא הא אם שטף טהור וארז"ל (שבת סב, ב) כל המזלזל בנטילת ידים סוף בא לידי עניות וסי' לזה על נטילת ידים ר"ת עני. ואח"כ אומר.
